על קצה ה… – עמוד 37 – כי לפעמים אין זמן לצלול כל הדרך פנימה … אבל גם כי בלי איזון, נופלים

אם אין מסגרת שבה אפשר לשאול …

דייוויד ורליק מספר סיפור שהוא שמע בכנס בו השתתף.

One of the best stories I heard was told by a school librarian, Kathy Gallagher. Her daughter is a senior in high school and is currently shopping for colleges. Kathy said that all of the schools her daughter is considering have their own Facebook groups — except for one, a fairly small liberal arts school. …So her daughter set up the the group for the school. She said, “In just a couple of days, the group grew to over 300.”

A Very Cool Story

מה שמעניין כאן איננו הצמיחה המטאורית של קבוצת הפייסבוק החדש (אם כי גם היא מרשימה מאד) אלא ההסבר של האם כאשר שאלו אותה למה הבת פתחה את הקבוצה. האם השיבה שהבת שלה רצתה לאסוף מידע על חיי הסטודנטים בקמפוס. בקולג'ים שבהם היה קבוצה בפייסבוק אפשר היה לשאול את הסטודנטים, אבל כאשר לא היתה קבוצה כזאת … היה צורך להקים אותה. אכן, תושיה.

לא בעתיד הנראה לעין

טים סטאמר מגיב לפוסט קצרצר של סקוט מקלוד. מקלוד סבור שבעתיד הלא רחוק בתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם ייעלמו מהשטח. סטאמר חושב אחרת:

Too many people have warm fuzzy feelings for their memory of K12 education, and make no connection between the radical ways in which the world at large has changed it’s approach to learning and communicating and our traditional system for educating children.

No, as much as I would like to believe it’s coming, I just don’t see any radical, tear-up-the-floorboards-and-start-over educational revolutions coming soon.

You Say You Want a Revolution?

הניחוש שלי הוא שסטאמר צודק, אבל לא רק בגלל הסיבה המרכזית שהוא מעלה – הקשר הרגשי שקיים אצל רבים לשיטות החינוך הקיימות. לדעתי, החינוך משולב באופן הדוק ביותר בכלל המערכות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות של החברה, כך שהסיכוי לשינוי גורף קטן מאד.

עורך דין יקר כמעט תמיד ינצח

ג'ון קונל מדווח על תביעה משפטית שאליה נקלע בלוגר שמעלה הקלטה של תוכנית רדיו איתו הוא מבקש להתעמת.

It is hard to believe there are so many toiling in the old media who still do not get the new media – when will they realise that heavy-handed lawyers’ letters solve nothing, and usually make matters worse (for them)? They suppress legitimate debate on one part of the Web and it simply pops up in ten other places.

Send in the Lawyers….

קונל מסבירה שהבלוגר הסביר שהוא לא רצה לצטט רק קטעים נבחרים מהתוכנית, על מנת שלא יחשבו שהוא מוציא דברים מהקשרם. די ברור שהתביעה איננה באה כדי לשמור על זכויות יוצרים, אלא כדי להשתיק ביקורת.

תרבות של ציטוט?

ספר חדש שעוסק בבעיות של פלגיאט אצל סטודנטים בהשכלה גבוהה מזהה חלק ניכר מהביתה ב-"תרבות" של הסטודנטים – תרבות שרואה בציטוט חופשי כדבר מקובל.

“Student norms contrast with official norms not just because of this proliferation of quoting without attribution, but because students question the very possibility of originality. They often reveal profound insights into the nature of creation and demonstrate a considered acceptance of sharing and collaboration,” Blum writes. At the same time, she notes, students are less likely than previous generation to distinguish between formal and informal writing (think of the importance, to students, of instant messages). And rules about attribution are seen as silly.

It’s Culture, Not Morality

כמובן שעדיין לא קראתי את הספר, אבל אני מתרשם שהחוקרת, סוזן בלום, מצליחה להביט על הנושא מזווית אחרת מרוב אנשי האקדמיה, וזה בוודאי מה שמביא אותה לחפש פתרונות שונים מאשר ענישה.

בין הקנקן למה שיש בו

וירג'יניה הפרמן במדור שלה בניו יורק טיימס כותבת על ההשפעה של הטכנולוגיה על הכתיבה. היא מדגישה שאי אפשר להפריד את התוכן (שהוא החלק שאלה שכותבים רואים כעיקר) מהכלים שמכילים אותו.

Does anyone still believe that the forms of movies, television, magazines and newspapers might exist independently of their rapidly changing modes of distribution? The thought has become unsustainable. Take magazine writing. In school or on the job, magazine writers never learn anything so broad as to “tell great stories” or “make arresting images.” You don’t study the ancient art of storytelling. You learn to produce certain numbers and styles and forms of words and images. You learn to be succinct when a publication loses ad pages. You learn to dilate when an “article” is understood mostly as a delivery vehicle for pictures of a sexy celebrity. The words stack up under certain kinds of headlines that also adhere to strict conventions as to size and tone, and eventually they appear alongside certain kinds of photos and illustrations with certain kinds of captions on pages of certain dimensions that are often shared with advertisements. Just as shooting film for a Hollywood movie is never just filming and acting in a TV ad is never just acting, writing for a magazine is never just writing.

Content and Its Discontents

ניקולס קאר, כזכור, מציין שהסביבה הדיגיטאלית יוצרת מצב שבו הוא איננו מסוגל לקרוא מסמך ארוך או לעקוב אחר רעיון מורכב. יש בביקורת שלו אמירה לגבי העדיפות של הקריאה המעמיקה. אבל הפרמן רומזת שאין כאן מה לשפוט – כל אמצעי פשוט דורש סוג ביטוי שונה.

בוא אלי מידע נחמד

ג'ורג' סימנס שואל עם אנחנו באמת זקוקים לכלים שימסרו לנו מידע שרלוונטי למיקום הגאוגרפי שלנו. אין ספק שיש יתרונות, ובוודאי גם חסרנות. מה שמעניין בדברים, אבל, הוא ההבחנה בין העבר שבו היה עלינו לחפש מידע באופן פעיל, לבין המצב שלקראתו אנחנו הולכים בו המידע יגיע אלינו בלי שנצטרך לרדוף אחריו.

The history of humanity reveals information as something we have had to pursue. Through philosophy, research, libraries, and universities, information had to be intentionally sought to be known (by the individual). It is only a slight exaggeration to say that we are today moving toward a system where information knows us. Well, maybe “know” is over-stating it. But many of my information interactions are not ones that I have to initiate. Simple services like Google Alerts, personal bots (more popular a few years ago) and more complex social network tools (like diigo) provide a steady stream of information.

Geo-broadcasting

צריך להיות ברור שההבדל הזה משמעותי מאד, ויש לו השתמעויות כבדות משקל לעולם החינוך.

היתכן בלוג במקום מאמר אקדמי?

מרטין וולר בוחן את היחס בין המאמרים האקדמיים שהוא כותב, לבין מספר הפוסטים שהוא כותב לבלוג שלו. הוא מגלה (לא להפתעתו) שהוא פרסם יותר מאמרים אקדמיים לפני שהוא התחיל לנהל את הבלוג שלו. הוא מביא שתי סיבות אפשריות לכך:

1) The motivation to write papers has decreased – apart from getting an RAE ranking, the main reason to publish is to share ideas and fulfill a creative urge to write. Blogging meets these needs better than formal publications.

2) There is more than one way to network. I'm not a big fan of attending conferences (I've got enough bags, thanks), but I used to go to quite a few as this was the only way of getting to know those in your field. So, I used to write conference papers to achieve this aim. Now, I have a much wider and richer network through blogging and twitter, so that motivation is also reduced. I still think it's valid, and meeting people face to face adds to that network, but it doesn't have the monopoly it once did.

Blogging impacts on formal academic output

בסביבה האקדמית מאמרים שמתפרסמים בכתבי עת מכובדים מוסיפים לסטטוס של הכותב, דבר שבדרך כלל לא קורה עם פוסטים לבלוג. אבל לפי וולר הוא כותב מפני שהוא רוצה לשתף, ומפני שפשוט יש לו דחף לכתוב, ולכן הירידה במספר המאמרים שהוא מפרסם איננה מפריעה לו.

ועוד מחקר

אינני שולל את האפשרות שיש משהו בכל זה. הרי מדובר באנשי מחקר, וסביר להניח שהם יודעים מה הם עושים, ואין ספק שהם מפרסמים את הממצאים שלהם במקום מכובד.

As technology has played a bigger role in our lives, our skills in critical thinking and analysis have declined, while our visual skills have improved, according to research by Patricia Greenfield, UCLA distinguished professor of psychology and director of the Children's Digital Media Center, Los Angeles.

Is Technology Producing A Decline In Critical Thinking And Analysis?

רוב מה שמתפרסם בכתבה הזאת שטחי למדי, וקשה להתרשם שהממצאים הם פרי של מחקרים יותר מאשר הם פרי של קריאת העיתונים שכותבים על הרגלי הלמידה (הדי ירודים, כמובן) של בני הנוער של היום. חבל.

היה די צפוי

שרה פרז מדווחת על מחקר חדש שנערך באוניברסיטה מכובדת בניו יורק. היא עצמה מציינת שזה נשמע כמו בדיחה, אבל הדבר כנראה אותנטי: החוקרים גילו שאצל נערות צעירות עודף שימוש ב-Facebook יכול לגרום לתחושות של חרדה ודכאון. פרז מציינת שעם כל הכבוד לחוקרים, התכונות שהם מזהים אופייניות לבנות בגיל הזה:

Years ago, those same girls may have spent hours on the phone or writing out their thoughts in secret "slambooks." Even longer ago, they probably sat at their desks writing out long, emotional letters. For many girls, chatting about or dwelling on their problems is just a part of growing up.

…

If anything, this study just shows that social networking sites haven't changed anything about how we communicate – they've just given us a different platform through which we do so.

New Illness: Facebook Depression?

מחקרים מסוג הזה אינם דבר חדש. כמעט כל תופעה אינטרנטית חדשה ומוזרה זכתה בחוקרים שמשום מה גילו שהיא גרמה לבעיה אישית או חברתית. אין ספק שיהיו עוד כאלה.

פעם חשבו שזה דבר מוזר

כתבה חדשה בניו יורק טיימס מדווחת שבתי הספר של ניו ג'רסי אינם מוכנים, לפחות בשלב הזה, לחייב את תלמידי בתי הספר התיכוניים ללמוד בקורס מקוון אחד כתנאי לסיום מוצלח של לימודים.

Online courses were once viewed as a poor substitute for in-class learning, a temporary solution for tennis prodigies, child actors and others who had to miss classes regularly. But in the past decade, virtual courses have cropped up nationwide as public schools have rushed to reconfigure traditional courses — from creative writing to calculus — for the Internet age.

More than 70 percent of the nearly 15,000 school districts in the United States currently offer at least one online course, enrolling more than a million students last school year alone, said Susan Patrick, president of the International Association for K-12 Online Learning, which estimates that online enrollment has increased about 30 percent annually since 1997. “It’s growing faster than any other innovation in K-12 education,” she said.

Schools Won’t Require Online Class. Yet.

אבל מהמשך הכתבה ברור שזה בדרך. מעניין לראות את המהירות שבה הרעיון הזה מתקבל, אם כי בכלל לא ברור מהו האופיים של הקורסים האלה. הם בוודאי על פי רוב לא יותר מקורסים בהתכתבות.