ספרים – על קצה ה…

העבר הגמיש

דייוויד סטריטפלד, בניו יורק טיימס, מדווח על המהדורות הרבות של ספרים שונים שאפשר לרכוש דרך אמזון. סטריטפלד בוחר ספרים של ג'ורג' אורוול כדי להדגים תופעה שבה הוא נתקל – מהדורות מודפסות ודיגיטליות פירטיות מלאות בשיבושי טקסט, ואפילו שינויים בטקסט. במידה מסויימת מדובר בתופעה די מצחיקה, במיוחד כאשר משתמשים באורוול לדוגמה, אבל בטווח הרחוק ייעשה קשה לדעת מה המקור ומה השיבוש:

“During most of human existence, facts have been hard to pin down and most of knowledge was oral history, rumor and received wisdom,” said Scott Brown, a prominent California bookseller. “We have spent our whole lives in a fact-based world and while that seems how things ought to be, it may prove to have been a temporary aberration.”
Mr. Brown noted that the news was now mostly digital. “Who can really say what an article really said when it was published? There’s rarely a printed — and therefore hard-to-change — version to refer back to,” he said. “The past is becoming unmoored and unreliable.”

Paging Big Brother: In Amazon’s Bookstore, Orwell Gets a Rewrite

סטלין ידע לשנות את ההיסטוריה על ידי הוצאת מי שהפך לאויב האומה מצילומים. השינוי ההיסטורי שמתרחש כאן איננו זדוני (בסך הכל מישהו רוצה להרוויח קצת כסף) אבל הסכנה עדיין (סליחה על המילה) אמיתית.

טיפה על השפעתו של הכלי

התפרצות הר הגעש באיסלנד מנעה מדייוויד ויינברגר להגיע לאנגליה ולהרצות על הרעיונות שמתגבשים אצלו לקראת ספרו החדש. בבלוג שלו הוא מדווח על מה שהוא התכוון להגיד:

Now that — thanks to the Web — we can’t know anything without simultaneously knowing that there is waaaaay too much for us to ever know, knowledge and knowing are changing. The old strategy of reducing knowledge to what our medium (paper) can handle is being replaced by new strategies appropriate for the inclusive nature of knowledge in a medium built out of links. (Links are about including more and more; books are about excluding everything except what really really counts.)

What I would have said at Nature

הלוואי והחינוך היה מקדיש קצת מחשבה לדרכים שבהם הידע, ודרכי הידיעה, משתנות בעקבות השינויים בטכנולוגיות (ספרים, למשל) שמכילים את הידע הזה.

העתיד איננו רק מכשיר נוצץ

מכשיר ה-iPad יצא לחנויות, ורבים כותבים עליו ועל ההשפעה הענקית על כיצד אנחנו מבינים מה זה ספר שמנבאים לו. דייוויד ויינברגר מתלהב קצת פחות:

The book of the future is already here. It’s been here for about 15 years. It’s called The Web.

That’s taking books as the medium by which we develop, preserve, and communicate ideas and knowledge. The Web is already that book — distributed, linked, messy, unstable, self-contradictory, bottom up and top down, never done, unsettled and unsettling, by us and of us. The book of the future has a trillion pages and trillions of links, and is only getting started.

The book of the future has arrived!

כמו רבים אחרים, גם אני נפעם מהמכשיר הטכנולוגי החדש, אבל הוא בסך הכל מכשיר. הווב הוא משהו הרבה יותר גדול ומשמעותי.

אפשר לוותר על הריח?

וירג'יניה הפרנן בוחנת את המשיכה, או העדר המשיכה, שלנו לספרים דיגיטאליים ולקרוא הספרים ה-Kindle. היא מציינת שאוהבי ספר מושבעים טוענים שיש להם קשר הדוק לריח של הספר, אבל היא ספקנית:

I sometimes suspect that those who gush about book odor might not like to read. If they did, why would they waste so much time inhaling? Among the best features of the Kindle, Amazon’s great e-reader, is that there’s none of that. The device, which consigns all poetry and prose to the same homely fog-toned screen, leaves nothing to the experience of books but reading. This strikes me as honest, even revolutionary.

Shelf Life

אכן, אם הספר הדיגיטאלי מעניק לנו את חווית הקריאה המזוככת, אז אולי הוא הרבה יותר קרוב לדבר "האמיתי" מאשר הספר המודפס.

לשרוף ולסנן, חד הם

בעקבות "שבוע הספר האסור" אירה סוקול מדגיש שיש אמנם מודעות לצורך לא לאסור על קריאת ספרים, אבל בבתי הספר רבים הגישה למידע רב דרך האינטרנט עדיין מוגבל, ואפילו אסור. הוא כותב על שיחה שהתנהלה בינו לבין ידיד:

Last week a Twitter Pal told me, "You should have seen our district's librarians cheering because they got Wikipedia blocked." To which I responded, "You should have walked into each library, grabbed all those World Books and Britannicas, and set fire to them in the parking lot. Same thing."

סוקול מציין ששריפת ספרים היא סוג של צנזורה, נסיון להשתלט על מה שאחרים יכולים לדעת, והדבר (כמובן) פסול בעיניו.

We should not burn, nor should we filter. Our responsibility as educators – if we are educators and not enforcers – is to help frame difficult information, to present it within context, to discuss, to challenge. Censorship, book burning, filtering – this is the stuff of tyrants who cannot defend their own points of view if challenged.

The Bookburners

תפקיד החינוך הוא לאפשר לתלמיד להתמודד עם מידע מבלבל, קשה, סותר, ועוד – לא למנוע את הגישה אליו.

ספר דיגיטאלי כמו שצריך

תקלה – אם בפיס ה-RSS של הבלוג שלו, או אם בקורא ה-RSS שלי – גרמה לכך שבמשך חודש שלם לא ראיתי פוסטים חדשים בבלוג של ויל ריצ'רדסון. ודווקא מפני שריצ'רדסון כתב לא ממזן שהוא מתחיל לכתוב פחות מאשר בעבר, גירדתי טיפה את הראש ושאלתי את עצמי מה קורה, אבל לא חשבתי שיש תקלה. כאשר הגעתי לבלוג עצמו ראיתי מספר פוסטים ראויים להתייחסות, ולפחות קטע אחד שממש שווה ציטוט.

ריצ'רדסון מתאר את הספר העתידי שהוא רוצה – ספר דיגיטאלי שמאפשר לו להעיר הערות עליו, וגם לראות את הערותיהם של אחרים. כבר מזמן אני שותף לרעיון הזה, וכאשר הוא מבטא אותו יפה, אני שמח לצטט:

I want to be able to buy a cloud book, that is a license that allows me to access my copy of the book from any device that gets me online. (This assumes, of course, that the book hasn’t been released with a CC license, in which case I just need the access.) As I read my copy, I want to be able to annotate it a la Diigo, but I also want to invite others who have a license to that particular title to join me in the reading and annotating. (This is what BookGlutton is doing with public domain and CC licensed books, though the annotations are not on the text itself like in Diigo; more on the margins.) I want to be able to see and interact with all of those notes from any device as well. In addition, I want to be able to see all of the annotations by people who are also reading, and since that might be overwhelming, I want to be able to sort what annotations I view by date, geography of the reader and by tags. This last one is the key. I know I’ve said this many times before, but if I ever got the ability to tag at the comment level, my ability to organize my reading, writing and learning life would increase exponentially. I seriously get giddy thinking about being able to create digital notebooks filled with pages created by pulling together individual notes from disparate sources around one tag that I’ve left somewhere, complete with linkbacks and reference information. If we taught kids to do that, imagine the notebooks they could construct over their school years. Imagine getting rid of all that paper.

Cloud Books

ספר לימוד דיגיטאלי שבסך הכל מקל על התרמיל של תלמידים יהיה חיקוי זול וחסר ערך של הדבר האמיתי.

ספר הוא ספר הוא ספר

כריס קלטי מסכם את ששה החודשים הראשונים מאז הופעת הספר שלו – גם בדפוס, וגם כקובץ להורדה חופשית. הוא מגלה שהופעה בו זמנית כזאת כבר איננה יוצרת ענין רב, ובלי שיווק אינטנסיבי, קשה לקבל קוראים רבים.

The Internet is dead. Well maybe it’s not that bad, but the era when simply putting something online guaranteed orders of magnitude more readers/viewers/listeners than normal is long gone. To put a finer point on it, let’s say the ‘Age of Boing Boing’ is dead. Sorry University Presses, you missed it. The place is just so saturated with everything and everybody that it now feels more like normal life and less like some special place. This amounts to saying that things have returned to normal levels of hard work. To get a book to sell, one has to invest a lot of work in marketing it, promoting it and distributing it—-but all these things now include new forms of marketing promoting and distribution online. Just putting a book online means nothing unless one is going to work hard to bring attention to it.

Two Bits at Six Months

הספר של קלטי הוא ספק אקדמי, אבל עוסק בנושא שעשוי לעניין רבים. לכן הוא אולי דוגמה טובה שממנו אפשר ללמוד. אבל סביר להניח שהוא צודק – עברו הימים שבהם ספר ברשת, אפילו עם אלמנטים אינטראקטיביים כמו הספר של קלטי, מעורר התעניינות.