וירג'יניה הפרמן במדור שלה בניו יורק טיימס כותבת על ההשפעה של הטכנולוגיה על הכתיבה. היא מדגישה שאי אפשר להפריד את התוכן (שהוא החלק שאלה שכותבים רואים כעיקר) מהכלים שמכילים אותו.
|
Does anyone still believe that the forms of movies, television, magazines and newspapers might exist independently of their rapidly changing modes of distribution? The thought has become unsustainable. Take magazine writing. In school or on the job, magazine writers never learn anything so broad as to “tell great stories” or “make arresting images.” You don’t study the ancient art of storytelling. You learn to produce certain numbers and styles and forms of words and images. You learn to be succinct when a publication loses ad pages. You learn to dilate when an “article” is understood mostly as a delivery vehicle for pictures of a sexy celebrity. The words stack up under certain kinds of headlines that also adhere to strict conventions as to size and tone, and eventually they appear alongside certain kinds of photos and illustrations with certain kinds of captions on pages of certain dimensions that are often shared with advertisements. Just as shooting film for a Hollywood movie is never just filming and acting in a TV ad is never just acting, writing for a magazine is never just writing. Content and Its Discontents |
ניקולס קאר, כזכור, מציין שהסביבה הדיגיטאלית יוצרת מצב שבו הוא איננו מסוגל לקרוא מסמך ארוך או לעקוב אחר רעיון מורכב. יש בביקורת שלו אמירה לגבי העדיפות של הקריאה המעמיקה. אבל הפרמן רומזת שאין כאן מה לשפוט – כל אמצעי פשוט דורש סוג ביטוי שונה.
מילים כדורבנות.