Twitter – על קצה ה…

ממש ללקק את האצבעות מההגדרה הזאת

מרגרט אטווד היא סופרת מאד מוערכת, ומתברר שהיא גם מתנסה ב-Twitter. בבלוג של ה-New York Review of Books היא מדווחת על החשיפה שלה לכלי, במסגרת בניית אתר שיווקי לספר חדש שיצא לאור. אטווד כותבת על היחס שלה לרשימה ההולכת וגדלה של העוקבים אחריה, ומנסה לתת הגדרה ברור של הכלי:

So what’s it all about, this Twitter? Is it signaling, like telegraphs? Is it Zen poetry? Is it jokes scribbled on the washroom wall? Is it John Hearts Mary carved on a tree? Let’s just say it’s communication, and communication is something human beings like to do.

Atwood in the Twittersphere

לפעמים אנחנו זקוקים לעט של משורר על מנת לגעת במהות של כלי דיגיטאלי.

אפשר לצטט אותך?

איתן צוקרמן השתתף בכנס Pop!Tech ובצורה מעוררת התפעלות הצליח לדווח באמצעות live blogging על חלק גדול מאד מהמתרחש שם. בין היתר הוא דיווח על הרצאה של מיכאל פולן הפעיל בתחום המזון והקיימות. צוקרמן מסכים עם הרבה ממה שפולן אומר, ומוצא שקל מאד לצטט אותו … ולהפיץ את אמירותיו ב-Twitter. לגבי אחת האמירות האלו (A vegan in a Hummer has a lighter carbon footprint than a beef eater in a Prius) שזכתה להפצה חוזרת אצל רבים הוא מעיר:

A slam dunk of a soundbite. A phrase you can’t resist retweeting. And people did – more than a hundred times in the hours after I posted it. Too bad it’s not actually true.

Beware the sound bite

אבל מי אמר שכל מה שמופץ ברשת נכון?

וזה אמור להפתיע?

חוקר באינוברסיטה של מרילנד ערכו סקר לגבי השימוש ב-Twitter בקרב חברי הקונגרס האמריקאי. למרות שנהוג להגדיר את הכלי כאמצעי תקשורת, התברר שהרוב הגדול של החברי הקונגרס שמשתמשים ב-Twitter עושים זאת כדי לפרסם את עצמם – באור חיובי, כמובן.

The study was designed to determine whether the social networking revolution, and specifically, the arrival of Twitter, had opened a new era of dialogue between elected leaders and the public.

But the U-Md. team found that 80 percent of the postings fell into two categories: links to news articles and press releases, mostly self-serving and readily available elsewhere; and status updates that chronicle the pol's latest trip to the sawmill or the supermarket.

Tweeting Their Own Horns

הממצא הזה אכן מעניין … אבל אפשר להגיד שהוא היה מאד צפוי. אין סיבה לצפות שקיומם של אמצעי תקשורת חדשים נוסח כלי Web 2.0 גורם לנבחרי הציבור להיות יותר בקשר עם הבחורים שלהם יותר מאשר בעבר.

שאלה של מידה?

יובל דרור מבהיר למה אין אמת בטענה שככל שאנחנו עוקבים אחרי יותר אנשים ב-Twitter אנחנו חושפים את עצמנו ליותר מידע שעשוי להיות חשוב לנו. הסיבה הראשונה שהוא מביא מערערת את אחת הפרות הקדושות של עידן ה-Web 2.0: לא בכל "שיחה" יש טעם או ערך:

ברמה הפילוסופית אני חושב שאחד הנזקים הגדולים (אם כי העקיפים) של עידן הווב 2.0 הוא שבעידן הזה כולם מדברים על "שיחה". בלוג הוא שיחה. טוויטר הוא שיחה. הקשר בין מותג לצרכן הוא קשר שמבוסס על שיחה. הבעיה עם המונח "שיחה" היא שמעטים מוכנים לומר בפה מלא את מה שרבים חושבים עמוק בלב: ישנן שיחות משעממות! שיחות שמתנהלות בין אנשים משועממים! שיחות מטופשות! שיחות שאם תקלע אליהן בטעות תרצה לירות לעצמך כדור בראש! שיחות בין אנשים עלגים! שיחות שעוסקות בנושאים מטופשים! — וזו רק תחילתה של רשימה.

דרור גם שואל אם באמת כל כך חשוב לנו להיות הראשונים לדעת על אירוע שמתרחש, אם אנחנו באמת מרוויחים משהו מכך שלמדנו על משהו דרך הרשת החברתית שלנו במקום לחכות לחדשות של טלוויזיה:

בגלל החשש לפספס חדשות תעקוב אחרי 2,000 אנשים?!? אלוהים אדירים, זה חתיכת חשש! ובכלל, מה יכול לקרות בעולם שהוא כל כך חשוב שאתה חושש לפספס אותו, נניח בשלוש שעות או ב-12 שעות? מה יכול להתרחש בעולם שאומר לעצמי "יוווו! כמה חבל שלא שמעתי על זה בטוויטר ובמקום זאת קראתי על זה באיחור באתר אינטרנט, בעיתון או במהדורת חדשות בטלוויזיה"? ככל שאני חושב על זה אני מבין שהתשובה לשאלה הזו היא: שום דבר.

גם "שיחה" יכולה להיות סתמית

שתי הנקודות בעיני נכונות וחשובות, ויכולות לעזור לנו לאזן את ההתלהבות שלנו מכלי אינטרנט שמבטיחים לנו מיידיות. אבל חנן כהן משיב שאין צורך לאמץ או לשלול באופן גורף: אין קשר בין מספר האנשים שעוקבים אחריהם בטוויטר והתועלת מהשירות. ביכולתנו לנצל, ולעצב, את הכלים האלה לצרכים שלנו כך שהם ישרתו אותנו ולא אנחנו אותם. והוא בוודאי צודק.

האם אנחנו סובלים מעודף פיזור?

פטרציה ליבינגסטון, שאת הספר שלה – 1-to-1 Learning: Laptop Programs That Work – נדמה לי שכדאי מאד לקרוא, כותבת בבלוג שלה על שיחה שהתנהלה בינה לבין בתה. השתיים שוחחו על יתרונותיו וחסרונותיו של Twitter, והבת של ליבינגסטון התלוננה שהיא לא אהבה את הכלי מפני שלא היתה בה קהילה מרכזית שסביבה דברים התנהלו. ליבינגסטון כותבת:

We live in really interesting times don't we. Community is all over the place in various forms but there's no one place at all, there's no center, for almost all of us.

Consider Twitter

יש כאן בעיה אמיתית, אם כי אין זה חובה לראות בה ממש כבעיה. התרגלנו לריכוזיות, וכאשר אנחנו מגלים שבעצם אין דבר כזה, קשה לנו להבין את זה, ולהסתגל.

חלק אינטגראלי מהחיים

לא רק בחינוך, ולא רק בעסקים – Twitter חודר לתוך עולם הספורט. מתברר שמשחקי פוטבול אמריקאי רבים מתלהבים מאד מהכלי ומתקשים להתנתק ממנו. אי לכך, הנהלת הליגה קבעה כלל – אסור לשחקנים לשלוח מסרוני Twitter משעה וחצי לפני תחילת משחק עד אשר מסיבות העיתונאים אחרי המשחק מסתיימות.

Players are so smitten with the relatively new social media tool that they've been known to tweet from home, the training facility, the team bus, the stadium, even the bathroom on their cell phones. Some teams have instituted policies limiting when and where players can tweet while at work, and others are in the process of developing their own guidelines; so it stood to reason that the league would jump on board with a policy of its own.

The NFL already had guidelines prohibiting the use of cell phones, computers and other electronics before and during games, and the recent amendments are considered an extension of that. Still, with so many people using Twitter it stands to reason that someone eventually will violate the new rules, right? But when?

NFL embraces new world of Twitter

מתי אנחנו יודעים שטכנולוגיה כלשהי חדרה לתוך הזרם המרכזי של החברה? שחקן אחד עם מעל מאה אלף עוקבים אחריו הוא בוודאי סימן מובהק אחד.

ובכל זאת, השינוי מתרחש

ריצ'רד ווג'וודסקי כותב על פתיחת שנת הלימודים בבית הספר בו הוא מלמד. הוא מגלה שמורים רבים פתוחים לשימוש בכלי Web 2.0, ובמיוחד ב-Twitter, למרות שבעבר הלא כל כך רחוק התייחסו לכלים האלה בספקנות ובחשד.

Six years ago, we were talking about MySpace like it was a den of thieves just waiting to swallow up our children. Today, the principal is Tweeting and the Rugby team and Film Club have their own Facebook pages.

Now, we just got to get it right. Keep the ship on its course.

Twitter Has Arrived (if you didn't notice…)

אין זה אומר שבהמשך השנה יתמידו בשימוש בכלים, אבל אין ספק שמדובר בהתחלה מעודדת.

היה צפוי

אחרי הפריצה המטאורית של Twitter לתוך התודעה הציבורית מספר סקרים נערכו שבחנו את מידת הפופולאריות האמיתית של הכלי. אין זה צריך להפתיע שדיבורים לחוד ופעילות לחוד – רבים מאד מאלה שפתחו חשבונות אינם משתמשים בכלי. בעצם, מתברר שבמידה רבה הכלל המוכר של 90-9-1 די מתאר את האמת גם כאן. בתגובה לפוסט שמביא תיאור גראפי של הפעילות ב-Twitter, אחד הקוראים כותב:

Looks very similar to any cross section of a community to me.

More is said by just a few. Most are willing to follow rather than lead. It’s not so much a reflection of Twitter, as a statement about human nature.

If the Twitter community was 100 people…

שוב – אין ממש חדש כאן, ובעצם, אם יש תזוזה לקראת שימוש פעיל של יותר מרק אחוז מזערי, אפשר אפילו לראות זאת כהישג.

קצר ולענין

האם יש משהו שעדיין לא נאמר על Twitter? יתכן שלא. ובכל זאת, פול קונסטנט, עיתונאי בסיאטל שבוושינגטון מהרהר בכתב על הכלי. בסידרה ארוכה של פיסקאות קצרות, עם לא יותר מ-140 תווים, קונסטנט מנסה להסביר למה צריכים להתייחס ברצינות לכלי. בין הפיסקאות הרבות:

We're just learning what the internet can do, and we'll learn a lot more once children born today grow up with today's internet.

. . .

Here's another truth: Nobody has any clue what's going on. That's why sneering at Twitter is worse than blindly loving Twitter.

Paul Constant Reviews Twitter

כמובן שבמידה מסויימת יש כאן משחק – מגבלות שבהן הוא בוחר לעמוד. אבל יש גם שיטה בשגעון, ומספר לא קטן של תובנות חשובות.

המיידיות היא רק חלק מהעיתונאות

קן רונקוביץ, כמו רבים אחרים בעקבות הבחירות באירן, מהרהר על ההשינויים בדרך שבה אנחנו מקבלים חדשות. הוא מודה שבעבר הוא לא היה בין המתלהבים מ-Twitter, ומביא כדוגמה המידע שהגיע אליו דרך Twitterסביב נושא תקשובי לעומת המידע שהגיע אליו טיפה מאוחר יותר דרך בלוגים. המידע דרך הבלוגים היה איכותי יותר בהרבה. הוא מוסיף:

It's one reason why I don't see traditional journalism dying even if many of the traditional old media institutions do die. We will still need trained and trusted writers to give us information that is researched and edited. Yes, the reporter on the scene may be shooting video and posting to Twitter on her smartphone first, but then I want her to sit down and write a more detailed account.

אבל אין זה אומר שהוא פוסל את הכלי. הוא מוכן להודות שהיה לו מקום חשוב בהפצת ידיעות, והוא עשוי להתפתח למשהו עוד יותר יעיל בעתיד:

So, I give in. Twitter is making a difference. Maybe the tool that really works will not actually be Twitter, but some new tool that owes its life to Twitter. Maybe the attention to Twitter has been overdone. The protests would have occurred without social networks, but not in the same way.

Serious Twittering

עיתונאים טובים בוודאי ילמדו לנצל את היכולות של הכלי, וקוראי חדשות נבונים יצליחו להבחין בין עיתונאים טובים ופחות טובים. והכלים עוד ישתכללו.