תגית: רשתות חברתיות

המשמעות של ציבורי (ושל פרטי) משתנה

כבר לא ברור מהי הזכות לפרטיות, אם אי-פעם זה באמת היה ברור. טיילור לורנז כותבת על ילדים שמגלים שעל אף העובדה שמעולם לא היו להם חשבונות ברשתות חברתיות הרבה מידע עליהם נמצא ברשת. לרוב זה מפני שההורים העלו צילומים וידיעות. לכמה זה מפריע, ולאחרים זה אפילו מחמיא. ואולי להורים יש הזכות להעלות מידע גם אם הילדים אינם מרוצים מזה:
Recently a parenting blogger wrote in a Washington Post essay that despite her 14-year-old daughter’s horror at discovering that her mother had shared years of highly personal stories and information about her online, she simply could not stop posting on her blog and social media. The writer claimed that promising her daughter that she would stop posting about her publicly on the internet “would mean shutting down a vital part of myself, which isn’t necessarily good for me or her.”

When Kids Realize Their Whole Life Is Already Online

המשמעות של ציבורי ושל פומבי נמצאת בתנודה. בכפר קטן ידעו עלינו הכל גם אם לא פורסם בעיתון. העיר הגדולה איפשרה אנונימיות, וזה לא תמיד היה דבר רצוי או מבורך. מי שחושב שיש תשובות חותכות למתח בין הפרטי והציבורי עשוי לגלות בעוד כמה שנים שהמטוטלת זזה שוב.

לפייסבוק לא אכפת

כולם מדברים על fake news, ועכשיו גם על וידיאו מזויף. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת נעשה יותר ויותר קשה להבין בין האמיתי לבין המזויף. אבל זאת איננה הבעיה היחידה. בעיה אולי יותר גדולה היא שרחוק מלהיות בטוח שהרשתות החברתיות מעוניינות שאנחנו נבחין בין השניים. איאן בוגוסט טוען שלפייסבוק יש דווקא אינטרס לטשטש את ההבדל:
The purpose of content is not to be true or false, wrong or right, virtuous or wicked, ugly or beautiful. No, content’s purpose is to exist, and in so doing, to inspire “conversation”—that is, ever more content. This is the truth, and perhaps the only truth, of the internet in general and Facebook in particular.

Facebook’s Dystopian Definition of ‘Fake’
ככל שאנחנו ממשיכים להקליק ימשיכו להזרים לנו "מידע", ללא קשר לאמינות או לאמיתות שלו.

מציאות אלטרנטיבית – שפעם היתה אפשרית

איאן בוגוסט כותב על פרויקט אינטרנט שהוא בנה בשנת 2002 – מה שהיום היינו מכנים "רשת חברתית" אם כי לא פתוח לעולם אלא למשפחה וחברים. הוא מציין שמפני שהיה אז אב צעיר הוא התייחס לפרטיות בצורה אחרת מאשר סטודנט בהרווארד התייחס זמן קצר אחרי-כן. הכלי שבוגוסט בנה התבסס על הנחות יסוד בנוגע לפרטיות שהיו מקובלות אז בעולם. לעומתו, פייסבוק לא יישר קו עם ההנחות האלו, אלא שינה אותם. על התפיסה של אותה תקופה הוא כותב:
The web wasn’t meant to disrupt bricks and mortar, but to bring them into the future, and most of its services were trying to solve problems for established economic sectors via run-of-the-mill IT consulting. Solutions, rather than disruption, was the keyword. Buy pet food, but online. Make auto-repair appointments, but online. Pay your cable bill, but online. The web was a connection to the rest of life, rather a replacement for it.

What Facebook Could Have Been
אבל האתוס של לפתור בעיות באמצעות הרשת הפסיד לאתוס של לשבש את הכל. וזאת המציאות שאנחנו נמצאים בה היום.

היום אנחנו מעיזים הרבה פחות

נדמה שהסופרת ליאונל שריבר נהנית לעורר מחלוקת, והיא עושה מאמצים להציג את עצמה כאויב של התקינות הפוליטית. לפעמים זה מוביל להגזמות מיותרות, אבל לפעמים היא מעלה נקודות חשובות. במאמר ב-The Spectator היא טוענת המוציאים לאור יהססו לפרסם ספרים של סופרים שמעל ראשיהם תלויות פרשות מביכות – עם או בלי הוכחה. לפי שריבר, לאינטרנט, ולרשתות החברתיות, יד משמעותית בכך:
At its inception, the internet was expected to allow individualism to flourish, exposing us all to an exciting heterodoxy now that everyone on the planet could have a voice. Vigorous exchanges of ideas and virtually infinite access to information was bound to lead to a well-educated, open-minded public, better capable as a collective of solving global problems. A fraction of that vision has indeed been manifested, and even social media consternation is sometimes constructive. But all too often that chorus of tiny voices has led to mindless swarming. The last thing we need is to enshrine the buzzing of a pestilence in legal documents.

Why do authors have to be ‘moral’? Because their publishing contracts tell them so
קשה לקבוע עם שריבר צודקת בטענה שלה, אבל יש בוודאי מידה לא קטנה של אמת בטענה שהמציאות התקשובית שלנו היום שבה הביוש מסוגל לגרום לנו לשמור על שקט במקום להביע דעה שונה מאד מההבטחה של פתיחות גדולה שהכרנו בתחילת הווב.

כאשר משתמשים ברגש כנשק

רבים, אולי רבים מדי, מתייחסים לפרשה של שימוש במידע של משתמשי Facebook על ידי Cambridge Analytica. לא מעט זעם נשפך על Facebook שלכאורה בדגה בבעלי החשבונות שלא תיארו לעצמם שהמידע האישי שלהם ישרת מטרות פוליטיות – ובמיוחד מטרות פוליטיות מנוגדות לדעותיהם. אחרים מזכירים לנו שאין סיבה להיות מופתעים. איתן צוקרמן (Ethan Zuckerman) הוא אחד מאלה. הוא מציין שמדובר במצב מוכר היטב. אבל הוא גם מחדד נקודה שמצביעה על השינוי המשמעותי שרשתות חברתיות ואיסוף המידע האישי חוללו:
Tribalism, manipulation, and misinformation are well-established forces in American politics, all predating the web. But something fundamental has changed. Never before have we had the technological infrastructure to support the weaponization of emotion on a global scale.

This Is So Much Bigger Than Facebook
יכול להיות שבאמת אין חדש, אבל קנה המידה השתנה, וזה משנה את הכל.

יחי ההבדל הגדול


לאחרונה הנושא של התמכרות לטלפונים ניידים עלה שוב לכותרות. יתכן שזה בעקבות הידיעות על יותר ויותר אנשי עמק הסיליקון שמגבילים את הגישה של ילדיהם לכלים האלה. יש, בוודאי, מבחר סיבות. בגלגול העדכוני ביותר המבצע Truth About Tech מבקש לפעול בדרך דומה למסע פרסום נגד עישון אצל בני נוער לפני כעשרים שנה. אנא קמניץ מציינת שמדובר במטפורה לא מוצלחת ולא נכונה:
When it came to tobacco, the solution was simple: Quit or don’t start smoking. That’s not the case here. Phones, tablets and other devices that have caused so much concern have more in common with cars than with cigarettes; unlike tobacco, they are essential tools that can be used in a healthy way.

Your Kid’s Phone Is Not Like a Cigarette
אין עוררין על כך שיש סכנות אשר בשימוש מופרז בכלים דיגיטאליים, וללא ספק החברות הגדולות משכללים את הכלים שלהם על מנת לעודד שימוש מופרז. אבל יש גם היבטים חיוביים מאד לכלים האלה, והתעלמות מההיבטים האלה איננה מועילה לפיתוח של גישה בריאה כלפיהם.

הבעיה איננה הכשלון, אלא ההצלחה


מתיו אינגרם, ב-Columbia Journalism Review, מתאר את הסכנות שעולם העיתונות ניצב בפניהם בעקבות ההשתלטות של פייסבוק, וגם של גוגל, על הפצת החדשות. היום כבר ברור לכולם שעל ידי שינוי קל באלגוריתמים פייסבוק יכול לגרום לכך שמקורות של חדשות המוכרות למיליוני אנשים עם חשבונות בפייסבוק פשוט ייעלמו מעיניהם, וזה ללא שום כוונת זדון:
“Facebook is a threat not necessarily because it’s evil but because it does what it does very well, which is to target people for advertisers,” says Martin Nisenholtz, former head of digital strategy at The New York Times. The question, he says, is “has it become so dominant now that it’s become essentially a monopoly, and if so what should publishers do about it?”
וכיול להיות שפייסבוק פשוט יחליט שהעיסוק בחדשות, והתלונות שמתעוררות בעקבות זה נושאים כגון Fake news הן פשוט מיותרות, וקל יותר להתמקד בפוסטים משפחתיים וצילומים של חתולים:
Given the platform’s repeated misunderstanding of its role in the information ecosystem, some believe that Facebook may simply not be a great place for journalism to live. Digital-journalism veteran David Cohn has argued that the network’s main purpose is not information so much as it is identity, and the construction by users of a public identity that matches the group they wish to belong to. This is why fake news is so powerful.

 כך או כך, עתיד העיתונאות כמקצוע איננו נראה מזהיר.

האם המטוטלת חוזרת למומחיות?


כתבה בלוס אנג'לס טיימס סוקרת את עלייתה, ואולי גם את דעיכתה, של המדיה החברתית כמקור אמין להמלצות קנייה. סקרים הראו שבשנת 2005 אמריקאים נטו לסמוך על ההמלצות של עמיתיהם ברשתות חברתיות למיניהן, והאמינו פחות ל-"מומחים", ויודעי דבר מוסמכים. התופעה עוד קיימת, ולדוגמה הכתבה מביאה את ההחלטה של פפסי לא לפרסם בסופרבול, ובמקום זה להשקיע במבצע מבוסס מדיה חברתית. אבל בכל זאת, אולי משהו משתנה והצרכן חוזר לסמוך על ה-"מומחה"?

According to the survey, since 2008 the number of people who view their friends and peers as credible sources of consumer and business information dropped by almost half, from 45% to 25%. Similarly, in the past year, the number of people who view peers as credible spokespersons also slipped. Even more strikingly, however, after a precipitous decline earlier in the decade, informed consumers have regained trust in traditional authorities and experts.

        Breaking through the noise of social media

לא ברור מה גורם לשינוי, או אפילו אם יש באמת חזרה לאותם מקורות מוסמכים שפעם האמנו בהם. סביר להניח שכאשר כולנו כבר מסתובבים ברשתות חברתיות, ושאפשר להיות "חבר" עם קוקה קולה או עם מקדונלדס, התחלנו להבין שגם שם "אנשים כמונו" ברשתות לא בהכרח אמינים.

בעולמות משלנו – גם ברשת


בהרצאה ב-Web Expo 2.0 בנובמבר, 2009, דנה בויד דיברה על התחושה הרווחת אצל רבים ברשת שמי שנמצאים ברשת הם אנשים בדיוק כמוהם. הרי, בסך הכל, כאשר הם התחברו לתוך הרשתות החברתיות שלהם מי שהם פגשו היו … אנשים כמוהם.

Throughout my studies of social media, I have been astonished by the people who think that XYZ site is for people like them. I interviewed gay men who thought Friendster was a gay dating site because all they saw were other gay men. I interviewed teens who believed that everyone on MySpace was Christian because all of the profiles they saw contained biblical quotes. We all live in our own worlds with people who share our values and, with networked media, it's often hard to see beyond that.

        "Streams of Content, Limited Attention:
        The Flow of Information through Social Media"

בויד כותבת שבעולם מרושת אנשים מתחברים לאנשים דומים להם. בעצם, כבר בשנת 1995, במאמר ב-The Nation, אנדרו שפירו כתב על הסכנה הזאת במאמר בשם Street Corners in Cyberspace. יתכן וחשבנו שהרשתות החברתיות יעזרו להתגבר על הבעיה, אבל מתברר … שלא.

תלוי כיצד מגדירים "פרודוקטיבי"


דרך אזכור אצל סטיבן דאונס הגעתי לבלוג של סטיב פבלינה שלא הכרתי קודם. פבלינה דן בשאלה שרבים שואלים – האם העיסוק ברשתות חברתיות הוא בוזבוז זמן, או האם אפשר לכנות את העיסוק הזה "פרודוקטיבי"?

This depends on how you define productivity. I’ve already written a fairly deep article on defining productivity, so I’ll simply use that definition here: Productivity is value divided by time. And you’re free to determine what value means to you.
 
Value is subjective. What’s valuable to me may not be the same for you. What’s valuable in your professional life may not be the same as what you value in your personal life.
 
As I got deeper into online social networking, I kept a fairly open mind about how I would define value. I simply asked myself, “Is this pursuit making a positive difference in my life and in the lives of others?” If the answer was yes, then I had to consider whether the value created was worth the time investment.

        Social Networking: Rethinking Productivity

פבלינה מסכם שמבחינתו האישית, העיסוק ברשתות מאד סייע לו בעבודה. בהמשך הפוסט שלו הוא מונה תחומים רבים שבהם רשתות חברתיות יכולות להיות יעילות, וגם כמה תחומים שבהם הן פחות יעילות. אבל נדמה לי שמה שחשוב באמת בפוסט שלו הוא הקביעה של "ערך" הוא עניין סובייקטיבי, ולכן על מנת לקבוע עם לרשתות חברתיות יש ערך עבורנו, עלינו לקבוע מה הערך שאנחנו מבקשים לקבל מהן.
css.php