בית ספר – על קצה ה…

אינני משוכנע שזה יקרה בקרוב

ג'ון קונל מצטט את דינה פול, שרת התקשורת של דרום אפריקה שהכריזה במושב הפתיחה של כנס e-skills summit ש-"school is never out". קונל מרחיב על הרעיון הזה:

School will never ever be ‘out’ again given that digital and networking technologies have rendered the walls of the school invisible and are rapidly disrupting the notion of ‘the school day’. And the implications for the definition of school itself are profound. Many will continue to defend the age-old and venerable form of this particular institution, but it is a definition that cannot survive in its current form for very much longer.

“School is never out!”

קל לי מאד להזדהות עם הרעיון שקובל מביע כאן, אבל אני חושש שהוא טועה כאשר הוא משווה בין למידה לבין בית הספר. האפשרות ללמוד, מכל מקום ובכל זמן, אכן קיימת היום, ואין לי ספק שבית הספר צריך להתמודד עם המציאות הזאת. אבל בית הספר הוא הרבה יותר מאשר רק מקום שבו נכנסים אליו כדי ללמוד (או ללמוד דברים שניתן ללמוד דרך הרשת), והוא גם ממלא לא מעט תפקידים חברתיים אחרים, ולכן נדמה לי שימשיך להיות מוסד ברור, ומוגדר, ואפילו פיסי, לתקפוה די ארוכה.

זה לא יקרה בעתיד הקרוב

אני משוכנע שהשפעתו של דעותיו של איוואן איליץ' על החשיבה החינוכית של היום איננה מה שהיא צריכה להיות. ובכל זאת, בזמן האחרון אני כן רואה איזכורים לרעיונות שלו. אך למרות המשיכה שלי לדעותיו, קשה לי להאמין שיש סיכוי להגשמת "ביטול בית הספר" (Deschooling Society – התרגום לעברית איננו מכיל את ההתייחסות הכלל תרבותית), אפילו בהשפעת הביזור של המידע באמצעות האינטרנט. ג'ורג' סימנס מתקצר ראיון שנערך איתו, ומתברר שגם הוא איננו רואה את הרעיון כמשהו שניתן להשיג:

Short answer: not likely – society is an institutionalizing system. We are embedded, even shepherded into systems from school to employment, to mortgages, to retirement.

Future of Education: Deschooling society?

הנה, באופן תמציתי ביותר, הסבר פשוט לסיבה שבגללה, אפילו אם איננו אוהב בתי ספר, ברור לי שמי שרוצה לשנות את החינוך חייב לפעול במסגרת הקיימת.

בין בית ספר ללמידה … ובחזרה?

הציטטה כאן מופיעה, כצפוי, בבלוגים רבים. אפילו אם הדברים נאמרו פעמים רבות על ידי אחרים, סת גודין מצליח ללמקד את הנושא בצורה ברורה מאד. המטרות של בית הספר אינן בהכרח המטרות של "למידה", אפילו אם רוב האנשים מתקשים להבדיל בין השניים, ומניחים שלמידה יכולה להתרחש רק בבית הספר.

School was the big thing for a long time. School is tests and credits and notetaking and meeting standards. Learning, on the other hand, is 'getting it'. It's the conceptual breakthrough that permits the student to understand it then move on to something else. Learning doesn't care about workbooks or long checklists.

For a while, smart people thought that school was organized to encourage learning. For a long time, though, people in the know have realized that they are fundamentally different activities.

Education at the crossroads

אבל גם כאשר ההבחנה של גודין נכונה, וחשובה, לא ברור מה כל זה אומר. בתי ספר ימשיכו להתקיים מפני שיש להם תפקידים נוספים – הסמכה, למשל. ובנוסף, סביר להניח שאחוז ניכר של האנשים שמבקשים ללמוד תחום או נושא מסויים (ולא רק "ללמוד מהנסיון") יתקשו לעשות זאת בכוחות עצמם, בעזרת חומרים חינמיים שהם מוצאים ברשת, ללא ההכוונה של קורס או מורה.

לא על התקשוב לבדו

העיסוק החינוכי הספציפי שלי הוא תקשוב (טוב, אני מעדיף להגיד שאני עוסק בלמידה, אבל קשה להתפרנס מזה), וכחלק חשוב מזה, לימודים מקוונים. אבל גארי סטייגר מזכיר לנו שבית ספר איננו סתם מקום שבו דור אחד מעביר ידע (או מידע) לדור אחר. במקרה הטוב, הרבה יותר מתרחש שם:

My work is driven by how adults can create the productive contexts for learning in which every human may enjoy the widest array of deep experiences that hold the potential of resulting in the construction of knowledge and a happy life.

It seems cruelly ironic that the viability of school as a “technology” is dependent on the very activities and disciplines (band, choir, drama, studio art, laboratory science, etc…) that schools cut first.

Learning Adventures: Transforming Real and Virtual Learning Environments

באמת חבל. צריכים לתמוך בלמידה מקוונת בגלל היתרונות שבה, לא מפני שקיצוצים בתקציב מבטלים את הערך של בית ספר כמקום של פעילות חברתית.

מי צריך כיתות לימוד?

דן סוטצ', באתר הבריטי Flux מעלה שאלה חשובה. תחילה הוא שואלה את השאלה שבכותרת ההפוסט, ומציין שהדרך שבה קוראים אותה בקול רם יכולה להעיד על יחס של ביטול כלפי הכיתה, אבל אין זאת הכוונה שלו. הוא מדגיש שמפני שמרחבים רבים אחרים (כולל הרשת) ממלאים את התפקידים שפעם שוייכו רק לכיתות ולבתי ספר, יש צורך לבחון מה הכיתה יכולה לעשות ששום מקום אחרי איננו יכול.

The classroom is a complex place: it brings together of a group of people with a professionally trained expert in a site dedicated to teaching and learning; it provides access to resources that often are created to help learn about particular subjects or issues. But what is so special about them? What is it that can’t be provided by non-formal education organisations? What is it that can’t be accessed through digital technologies? If we can begin to understand this uniqueness, perhaps we can focus our efforts on building on it, whilst creating stronger links to alternative providers of education and other access points to learning.

What’s so special about classrooms?

אמירה כמו "לא צריכים אותן כבר" פשטניות מדי – בהחלט אפשר, אפילו בימינו, לזהות מצבים לא מעטים שבהם דווקא הכיתה היא הסביבה הרצוייה.

מה זוכרים מבתי הספר?

סקוט מקלוד סוקר את דבריו של גרי סטייגר ב-Constructivist Celebration שנערך סמוך ל-NECC. רבים מהדברים מעניינים וראויים לציטוט, אבל התרשמתי במיוחד מקטע אחד:

When students come back years later and say “Remember when we … ?”, they never finish the sentence with “used all of those vocabulary words in a sentence” or “studied so hard for the state assessment” – it’s invariably some enduring project that they remember.

NECC – Constructivist Celebration

ללא ספק זה נכון עבורי, ואני מקווה עבור התלמידים שהיו לי.

לשם זה חינוך?

שר החינוך של ארה"ב, ארני דונקן, נאם בקולורדו לפני מספר ימים. בנאום הזה הוא הציג את החזון שלו להצלחת מערכת החינוך.

Go ahead and boo me… I fundamentally think that our school day is too short, our school week is too short and our school year is too short.

You're competing for jobs with kids from India and China. I think schools should be open six, seven days a week; 11, 12 months a year.

Education Secretary says kids need more school

חזון? התלמידים כבר משועממים עד אימה בבית הספר, אבל בעתיד הם יוכלו להשתעמם במשך יום לימודים ארוך יותר שמתפרס על כמעט כל השנה. ולמה? מפני שצריכים להתחרות עם הודו ועם סין. וקוראים לזה חינוך.

לא מפתיע, אבל חשוב לזכור

דייוויד ורליק כותב על כנס חינוכי (אחד מיני רבים) בו הוא השתתף. הוא מספר על תלמיד בכנס שדיווח בהתלהבות על פרויקט של הכנת סרטי וידיאו בכיתה שלו ועל הערב שבו ההורים הוזמנו להבוא לבית הספר כדי לצפות בסרטים.

As I often do, when the teller exclaims how motivated the students were, I ask, “Why!” “Why did it excite you to have your parents see your videos.“ What came out of these follow-ups was a fairly dramatic distinction between authentic audience and teacher as audience. When writing, let’s say, to the teacher, you are communicated to be evaluated. Assessment is the outcome, based on some set of expectations involving skills and/or knowledge.

However, when writing to an authentic audience, what you are trying to earn is not an evaluation (though there may be one coming in the process). What you are writing for is a response, and that response will be directed toward what you have invested in the work, not just the facts you have included or the skills you have demonstrated.

Working for Value

מתחשק להעיר שזה מובן האליו … אבל האמת היא שבמקומות רבים מדי זה בכלל לא המצב. מתברר שצריכים להגיד את זה שוב ושוב. כאשר תלמידים מפיקים משהו לקהל אמיתי, ולא למורה או למגירה, יש אצלם הנעה אמיתית שמביאה לחדירה להפיק את המירב.

דרך די הגיונית לארגון הלמידה

תוך דיווח על הרצאה שנשא בכנס, אלן לווין מספר על פרויקט מעניין לארגון הלמידה בכיתה שעליו הוא שמע:

A Colorado chemistry class has turned the structure of class lecture / homework on its head– at home students view lecture videos and access static “content”, the stuff normally done in class– and then use the class time for what used to be homework- projects, problem solving, working through the more challenging part of the lecture material. it seems so basic, but is a complete tradition reversal.

Presentation Bar Props

יכול להיות ששיעורי בית הם שיעורי הבית הם שיעורי בית, והתלמידים לא ירצו לעשות אותם לא משנה מה אנחנו עושים. אבל צריכים להודות שיש כאן רעיון מעניין מאד – שיעורי הבית הם להתכונן לשיעור, ובשיעור עוסקים את מה שפעם עשו בבית.