קריאה – על קצה ה…

העתיד איננו רק מכשיר נוצץ

מכשיר ה-iPad יצא לחנויות, ורבים כותבים עליו ועל ההשפעה הענקית על כיצד אנחנו מבינים מה זה ספר שמנבאים לו. דייוויד ויינברגר מתלהב קצת פחות:

The book of the future is already here. It’s been here for about 15 years. It’s called The Web.

That’s taking books as the medium by which we develop, preserve, and communicate ideas and knowledge. The Web is already that book — distributed, linked, messy, unstable, self-contradictory, bottom up and top down, never done, unsettled and unsettling, by us and of us. The book of the future has a trillion pages and trillions of links, and is only getting started.

The book of the future has arrived!

כמו רבים אחרים, גם אני נפעם מהמכשיר הטכנולוגי החדש, אבל הוא בסך הכל מכשיר. הווב הוא משהו הרבה יותר גדול ומשמעותי.

אפשר לוותר על הריח?

וירג'יניה הפרנן בוחנת את המשיכה, או העדר המשיכה, שלנו לספרים דיגיטאליים ולקרוא הספרים ה-Kindle. היא מציינת שאוהבי ספר מושבעים טוענים שיש להם קשר הדוק לריח של הספר, אבל היא ספקנית:

I sometimes suspect that those who gush about book odor might not like to read. If they did, why would they waste so much time inhaling? Among the best features of the Kindle, Amazon’s great e-reader, is that there’s none of that. The device, which consigns all poetry and prose to the same homely fog-toned screen, leaves nothing to the experience of books but reading. This strikes me as honest, even revolutionary.

Shelf Life

אכן, אם הספר הדיגיטאלי מעניק לנו את חווית הקריאה המזוככת, אז אולי הוא הרבה יותר קרוב לדבר "האמיתי" מאשר הספר המודפס.

נחמד מאד, אבל לא בהכרח מה שדרוש

אם מישהו יתעקש לתת לי iPad כמתנה, אני בוודאי לא אסרב לקבל אותו. ובכל זאת, ועם כל ההפעלות מטכנולוגיה נהדרת, מדובר בכלי שמתקשה להלהיב. נדמה לי שדיוויד ויינברגר מיטיב להסביר למה:

Will it do well? I dunno. Probably. But is it the future of reading? Nope. It’s the high-def, full-color, animated version of the past of reading.

The future of reading is social. The future of reading blurs reading and writing. The future of reading is the networking of readers, writers, content, comments, and metadata, all in one continuous-on mash.

The iPad is the future of the past of books

אין שום דבר פסול במכשיר דיגיטאלי שיאפשר לנו לקרוא ספרים (הרבה ספרים) בהנאה ובנחת, מבלי להעמיס על המדפים שכבר מלאים מדי. אבל אם מדובר בעתיד של הקריאה, צריכים להתקדם לכיוונים אחרים. אגב, ג'ורג' סימנס מעלה ספקות מהיבט חשוב אחר לגבי עד כמה המכשיר החדש הזה באמת יהיה לטובתנו.

ממתי הקריאה שייכת לבית הספר?

אירא סוקול העלה את המצגת שלו להרצאה על השימוש ב-Text To Speech ככלי לרכישת מיומנויות קריאה. כמבוא למצגת הוא מסביר טיפה על השיטה, והרציונאל שמאחוריו:

Because reading should not be a school skill. It should not be a task. Reading is learning to take in information and process it for our own use – something schools rarely show students.

Text-To-Speech to Build Literacy from the Start

להשתמש במידע לצרכים שלנו – כל כך פשוט. והוא צודק – זה לא מה שבתי הספר מלמדים אותנו.

ממתי בחירה היא רעיון מהפכני?

דוג נון פותח דיון עם עמית למקצוע ההוראה על הנסיונות שלהם בשיטת "סדנת הקריאה" להקניית הקריאה. קרש הקפיצה לדיון הוא כתבה שהתפרסמה השבוע בניו יורק טיימס שמתאר את תפיסת הסדנה, שבמרכזה נמצאת הבחירה החופשית של התלמיד – איזה ספר הוא רוצה לקרוא.

One of the interesting things about the NYT piece is that it appears as part of a series called “The Future of Reading,” as if giving students a choice in what they read is a new idea, or maybe an old idea that is being revived. Is it? I don’t see much evidence of that now. What I do see is that reading instruction is becoming more prescriptive and more technically oriented at the elementary level. I believe the reform rhetoric is drowning out discussions about engagement and enthusiasm so that old ideas like reading workshop seem new and edgy.

Convergences: Catching Fire in a Deluge

אני משלה את עצמי שכאשר תלמידים בוחרים בעצמם את הספרים שהם יקראו פתאום הם הופכים להיות קוראים נלהבים. אבל זה בוודאי לא יכול להזיק.

ספר דיגיטאלי כמו שצריך

תקלה – אם בפיס ה-RSS של הבלוג שלו, או אם בקורא ה-RSS שלי – גרמה לכך שבמשך חודש שלם לא ראיתי פוסטים חדשים בבלוג של ויל ריצ'רדסון. ודווקא מפני שריצ'רדסון כתב לא ממזן שהוא מתחיל לכתוב פחות מאשר בעבר, גירדתי טיפה את הראש ושאלתי את עצמי מה קורה, אבל לא חשבתי שיש תקלה. כאשר הגעתי לבלוג עצמו ראיתי מספר פוסטים ראויים להתייחסות, ולפחות קטע אחד שממש שווה ציטוט.

ריצ'רדסון מתאר את הספר העתידי שהוא רוצה – ספר דיגיטאלי שמאפשר לו להעיר הערות עליו, וגם לראות את הערותיהם של אחרים. כבר מזמן אני שותף לרעיון הזה, וכאשר הוא מבטא אותו יפה, אני שמח לצטט:

I want to be able to buy a cloud book, that is a license that allows me to access my copy of the book from any device that gets me online. (This assumes, of course, that the book hasn’t been released with a CC license, in which case I just need the access.) As I read my copy, I want to be able to annotate it a la Diigo, but I also want to invite others who have a license to that particular title to join me in the reading and annotating. (This is what BookGlutton is doing with public domain and CC licensed books, though the annotations are not on the text itself like in Diigo; more on the margins.) I want to be able to see and interact with all of those notes from any device as well. In addition, I want to be able to see all of the annotations by people who are also reading, and since that might be overwhelming, I want to be able to sort what annotations I view by date, geography of the reader and by tags. This last one is the key. I know I’ve said this many times before, but if I ever got the ability to tag at the comment level, my ability to organize my reading, writing and learning life would increase exponentially. I seriously get giddy thinking about being able to create digital notebooks filled with pages created by pulling together individual notes from disparate sources around one tag that I’ve left somewhere, complete with linkbacks and reference information. If we taught kids to do that, imagine the notebooks they could construct over their school years. Imagine getting rid of all that paper.

Cloud Books

ספר לימוד דיגיטאלי שבסך הכל מקל על התרמיל של תלמידים יהיה חיקוי זול וחסר ערך של הדבר האמיתי.

הישג מפוקפק?

ארטישוק כותבת על המילה החמה בחינוך – יצירתיות. אבל היא מעלה נקודה חשובה מאד:

I know it’s only an impression but it seems that ever since the launch of the New Zealand Curriculum, we have been awash with calls to “bring back” creativity in classrooms.

"Creativity is now as important in education as literacy, and we should treat it with the same status". — Ken Robinson

I always smile grimly at this quote from Robinson – our adult literacy results – "380,000 Kiwi adults' whose “literacy skills are so poor they would be unable to determine how to use a fire extinguisher from the instructions written on the bottle.” (Prime Minister Helen Clark 2007) suggest that Robinson is not aiming high enough if he wants to lift creative potential/capital through educational endeavour.

Two straight lines crossing over in the middle.

היצירתיות בוודאי רצויה, אבל לא יזיק שאנשים גם יידעו לקרוא.

שלום לגיבורת תרבות

ג'ודית קרוג, שייסדה את שבוע הספרים האסורים, נפטרה. בכתבה על חייה בניו יורק טיימס מספרים סיפור נפלא על הוריה, וכיצד התעורר אצלי הרצון להגן על הזכות לקרוא:

Ms. Krug credited her parents as inspiring her passion for free expression. In 2002, she told The Chicago Tribune about reading a sex-education book under the covers with a flashlight when she was 12.

“It was a hot book; I was just panting,” she said, when her mother suddenly threw back the bed covers and asked what she was doing. Judith timidly held up the book.

“She said, ‘For God’s sake, turn on your bedroom light so you don’t hurt your eyes.’ And that was that,” Ms. Krug said.

Judith Krug, Who Fought Ban on Books, Dies at 69

יש בינינו כאלה שזכינו להורים כאלה, אבל עבור אלה שלא … קרוג מילאה תפקיד חשוב ביותר.

כדי ללמוד לקרוא … קוראים

דוג נון כותב שהשנה הוא שינה את אסתרטגיית הוראת הקריאה אצלו בכיתה. במקום מטלות הקשורות לקריאה, ולבדיקות שמוודאות שהתלמידים אכן קראו, הוא פשוט מקדיש שעה כל יום לקריאה בכיתה … והתלמידים קוראים.

For a very long time, it seemed to me that teaching Reading (capital R) was using too much valuable class time when the kids could have been actually reading. They were spending their time filling in blanks and looking up answers to questions nobody cared about. Assigned readings were either too hard, too easy, or too boring. There was no love in it, and reading was mostly a chore. I decided to test Stephen Krashen’s research-based 88 Generalizations about Free and Voluntary Reading, and it’s exciting to see these kids reading and talking about books because they want to, and not because they have to.

Free reading doesn’t take any fancy instructional materials. No anthologies, workbooks, transparencies, or teacher’s manuals. But it helps to have a library. It also helps to have computers, routers, and some professional time to learn about reading theory. None of that is cheap.

Free and Voluntary Reading

נון מגיע לכל תלמיד על מנת לשוחח איתו על מה שהוא קורא; התלמידים משוחחים ביניהם על הספרים שלהם וממליצים על ספרים לעמיתיהם. פשוט קוראים.

בסיום נון מביא ציטטה נהדרת בלינדה דרלינג-המנוד:

Standardized practice is malpractice when viewed from a perspective of professional accountability. Professional teachers should be allowed to focus on doing the right things rather than doing things right.

אכן, כך!

בין הקנקן למה שיש בו

וירג'יניה הפרמן במדור שלה בניו יורק טיימס כותבת על ההשפעה של הטכנולוגיה על הכתיבה. היא מדגישה שאי אפשר להפריד את התוכן (שהוא החלק שאלה שכותבים רואים כעיקר) מהכלים שמכילים אותו.

Does anyone still believe that the forms of movies, television, magazines and newspapers might exist independently of their rapidly changing modes of distribution? The thought has become unsustainable. Take magazine writing. In school or on the job, magazine writers never learn anything so broad as to “tell great stories” or “make arresting images.” You don’t study the ancient art of storytelling. You learn to produce certain numbers and styles and forms of words and images. You learn to be succinct when a publication loses ad pages. You learn to dilate when an “article” is understood mostly as a delivery vehicle for pictures of a sexy celebrity. The words stack up under certain kinds of headlines that also adhere to strict conventions as to size and tone, and eventually they appear alongside certain kinds of photos and illustrations with certain kinds of captions on pages of certain dimensions that are often shared with advertisements. Just as shooting film for a Hollywood movie is never just filming and acting in a TV ad is never just acting, writing for a magazine is never just writing.

Content and Its Discontents

ניקולס קאר, כזכור, מציין שהסביבה הדיגיטאלית יוצרת מצב שבו הוא איננו מסוגל לקרוא מסמך ארוך או לעקוב אחר רעיון מורכב. יש בביקורת שלו אמירה לגבי העדיפות של הקריאה המעמיקה. אבל הפרמן רומזת שאין כאן מה לשפוט – כל אמצעי פשוט דורש סוג ביטוי שונה.