לא רק המוצר, גם המשווק

פייסבוק מקדם תפיסה חדשה – צירוף משמשים לתוך לקהילות בעלות משמעות. סביר להניח שהמהלך הזה נובע מההנחה שכבר קשה לגרום עוד ועוד אנשים לפתוח חשבונות, ולכן יש צורך להתמקד יותר בכמעט הזמן שמקדישים לכלי. חברוּת ב-"קהילה משמעותית" עשויה להגביר את תחושת השייכות, וכך להביא משתמשים להשאר זמן רב יותר בסביבת הכלי. אלקסיס מדריגל מסביר שיש כאן "יתרון" נוסף. לא יהיה צורך לשלם משכורת לאלה שמנהלים את הקהילות האלו. הם יעשו זאת בהתנדבות:
From this perspective, Facebook’s push into groups is another form of the weirding of labor that’s become a hallmark of the technology industry. For decades, if a company needed something done, they hired people, paid them hourly or a salary, and sent them a W-2. Platforms made it easier to organize labor from a larger, more casual workforce, and “Uber for everything” soon meant that all kinds of people were doing some work for a tech company, but paid by the trip or the scooter collected or the food delivered.

When You’re Not Just the Product on Facebook, but the Manager

וכך מה שמכונה (בוודאי בטעות) הכלכלה החברתית תמשיך להביא רווחים לבעלי החברות, ולנצל את מי שמנדב את עבודתו ללא תמורה כספית.

זה מה שביקשנו

לפני כחודשיים דילן קורן (Dylan Curran) יועץ בענייני נתונים ומפתח אתרים אירי פרסם סידרה של ציוצים על המידע שחברת גוגל אוספת אודות משתמשי הכלים השונים שלה. הנתונים די מדהימים. בחברה יודעת המון. בסוף מרץ קורן ריכז את הציוצים בכתבה שהתפרסמה ב-The Guardian והמידע מוגש שם בצורה קלה יותר לעיון. מעבר לנתונים עצמם, הערה כללית שלו ממחישה את המציאות המוזרה אשר בה מצב של ההשגחה המקיפה הזאת לא באה מממשל דוגמת 1984, אלא שאנחנו מזמינים אותה כמעט בשמחה:
This is one of the craziest things about the modern age. We would never let the government or a corporation put cameras/microphones in our homes or location trackers on us. But we just went ahead and did it ourselves because – to hell with it! – I want to watch cute dog videos.

Are you ready? Here is all the data Facebook and Google have on you

כפי ש-Pogo, גיבור הקומיקס, טען – We have met the enemy and he is us.

כשרובוט פוגש רובוט

נדמה שיש התלהבות די כללית מיכולותיו של Google Duplex, העוזר הרובוטי הקולי שחברת גוגל הציגה לפני שבוע. באמצעות העוזר האישי הזה לא נצטרך להקדיש זמן יקר למשימות משעממות כמו להזמין שולחן במסעדה או תור לספר. (מה שנעשה עם הזמן הרב שנחסוך עדיין לא ברור.) אלקסיס מדריגל מוסיף קצת פרספקטיבה חשובה לתוך התמונה. אחרי שהצלחנו להפוך את הצד של נותן השרות לרצף של פעולות רובוטיות (אם באמצעות רובוט של ממש או באמצעות אדם שנדרש לפעול כמו רובוט) גוגל מציעה פתרון למצב המעצבן הזה – שרובוט מהצד של המזמין ידבר עם רובוט נותן השרות:
Automation begets automation. In that sense, Google Duplex feels not like something new and amazing (though it is also that), but something old and stultifying. For decades now, we’ve been forcing human service workers to act like robots. This makes many service interactions unpleasant enough that people want to avoid them, so now, Google will provide everyone with a robot that can act like a human. Finally, technological capitalism has generated the correct match for the robotic service worker: a robot service worker.

Service Workers Forced to Act Like Robots Meet Their Match

ספק אם רבים יתלוננו על העדר הקשר האנושי – הרי כבר מזמן אין באמת דבר כזה ב-"מפגשים" שבהם Google Duplex אמור לסייע. ובכל זאת, יש כאן "פתרון" שאפשר היה לפתור אחרת אם היו מגדירים את הבעיה אחרת.

זה מה שחשוב?

אני מודה שאינני מבין בעסקים, ובוודאי לא בחברות שעוסקות בביטוח בריאות. עד היום לא שמעתי על חברת Oscar Health אשר כנראה מבקשת לחדור לתחום ביטוח הבריאות באמצעות שיפור חוויית המשתמש. דרך ויקיפדיה למדתי שהם מפסידים המון כסף, אבל היות ואינני מבין בעסקים יכול להיות שהעתיד עוד מבטיח להם גדולות. אינני יודע באיזו מסגרת דבריו של מנכ"ל החברה נאמרו, אבל הם מצוטטים ב-New York Times במסגרת של דברי חוכמה המכוונים לבוגרי בתי הספר בעיר שמסיימים היום את לימודיהם:
Track every hour of your day what you’re doing and who you are doing it with. That will form your own personal longitudinal big data record. In 20 years from now, that will also make it easier to train your identical machine intelligence to replace yourself. I’ve built my own record for the past six years and wish I’d have started earlier.

New York Today: Graduation Advice From City Stars

אישית, אני יכול לחשוב על מספר די גדול של דברים שחשובים לי יותר מאשר הדאגה לבינה המכנית הזהה שלי כדי שאי-שם בעתיד היא תוכל להחליף אותי. למען האמת, על סמך דברי חוכמה כאלה, הייתי מחפש כברת ביטוח אחרת.

הופכים הוגה לפקיד

דייוויד גראבר הוא מרצה לאנתרופולוגיה ב-London School of Economics, אבל הוא בוודאי מוכר טוב יותר כאחד ההוגים האידיאולוגיים של תנועת Occupy. גראבר מצהיר שהוא אנארכיסט. לאור זה לא צריך להפתיע שהוא ביקורתי מאד כלפי האקדמיה. בכתבה ב-Chronicle of Higher Education הוא קובל על השתלטות הניהול על ההוראה, הלמידה, והמחקר שבעיניו צריכים להיות במרכז העשייה הקדמית. הוא מתאר מצבים שבהם חוקרים אקדמיים מצויינים ממלאים תפקידים ניהוליים שדורשים הכנת ניירות עבודה שבסך הכל מצדיקות את קיומם:
Experiences like that revealed to me a special vision of hell: Eternal damnation is a group of people performing unnecessary, unpleasant tasks that they are bad at and can’t stand doing — but spend all their time on anyway because they are so indignant about the prospect that anyone else might be doing less. Change, if it is to come, will have to come from outside the academy.

Are You in a BS Job? In Academe, You’re Hardly Alone

רעיון האקדמיה הוא רעיון מצויין. אבל אם לא ידענו זאת קודם, גראבר עוזר לנו להבין שהמציאות רחוקה מאד מהרעיון.

הדפדפן איננו רק פותח צוהר לפרסומות

מייק קאופילד מזכיר לנו שהדפדפן Netscape (שאפשר שלהגיד היה הבסיס לפיירפוקס שרבים מאיתנו משתמשים בו היום) נקרא במקור Netscape Navigator. במילים אחרות, המטפורה המרכזית של הדפדפן היתה מטפורה של לעזור לנו לנווט את דרכינו בתוך ים ה-WWW. הוא טוען שתחילה זה אכן מה שקרה, אבל שבמהלך השנים הדפדפנים נסוגו מהייעוד הזה. אמנם יכולות התצוגה הלכו והשתפרו ללא היכר, אבל בתחום העזרה לגולש באיתור מידע על הדפים שאליהם הוא מגיע נשאר פשוט למדי:
Early in the history of the browser various features were introduced that helped with navigation: bookmarks, bookmark organization, browsable history, omnibar search, URL autocomplete (which ended up eroding bookmark use). Icons showing when a connection was secure. Malicious site blocking. But as the web developed, the main focus of the browser wars ended up being less the browser as a navigation device and more the browser as an application platform. The interaction designs and renderings browsers support still advance year over year but the browser as a piece of user-focused software stalled decades ago. Mobile use, with its thin, crippled UI, just compounded that trend. Extensions were proposed as a solution for extensibility, but the nature of them just served to further impoverish core development.

We Should Put Fact-Checking Tools In the Core Browser

לפי קאופילד אפשר היה אחרת. אפשר לתכנת לתוך הדפדפנים עזרים שבאמצעותם גולשים יוכלו לבדוק את המקורות של המידע שאליו הם מגיעים. הוא איננו רוצה לשחרר את הגולש מלעשות זאת בכוחות עצמו, תוך זיהוי fake news ועוד, אבל זה בוודאי לא יכול להזיק שהדפדפן גם ימלא כאן תפקיד.

תחושה מדומה של "קהילה"

כתבה ארוכה ב-New York Magazine מביאה את התייחסויותיהם של קבוצה די גדולה של אנשי הי-טק שליוו את צמחית הווב ממש מתחילתו. כולם מבקשים להסביר כיצד קרה שטכנולוגיה שהיתה אמורה להביא אור לעולם כולו נחשבת כעת כל כך בעייתית. בין היתר, הם מתמקדים במודל הפרסומות, וברצון לגרום לכמה שיותר אנשים לצפות בפרסומות האלו. במובא נוח קולווין (Noah Kulwin) מצביע על ההבדל הגדול בין פרסומות של רשתות שידור לבין פרסומות באינטרנט:
The advertising model of the internet was different from anything that came before. Whatever you might say about broadcast advertising, it drew you into a kind of community, even if it was a community of consumers. The culture of the social-media era, by contrast, doesn’t draw you anywhere. It meets you exactly where you are, with your preferences and prejudices — at least as best as an algorithm can intuit them. “Microtargeting” is nothing more than a fancy term for social atomization — a business logic that promises community while promoting its opposite.

The Internet Apologizes …

אפילו אם לא נוצרה "קהילה", לפחות חשנו שפונים אל ציבור שבמידה מסויימת נעשית ל-"אנחנו". באינטרנט כל אחד ממש לחוד.

לשם מה התקשוב?

איאן בוגוסט מזכיר לנו שעשרים שנים לפני שמארק צוקרברג נפגש עם חברי הקונגרס עשה זאת טייקון טכנולוגי אחר – ביל גייטס. גם אז הובעו חששות כלפי הכוח האדיר שחברות טכנולוגיות צוברות. אבל עם אף הדמיון, בוגוסט מציין הבדל חשוב:
But the role of computing has changed since Gates’s testimony. The computer ceased to be a servant of human life and began to be the purpose for which that life is conducted. That’s the heart of the problem with the technology industry today, and it’s a problem that data-privacy regulation alone has no hope of fixing.

The Dot-Coms Were Better Than Facebook

לפני עשרים שנה חשבנו שביכולתנו לגייס את התקשוב לשרת אותנו, ואילו היום אנחנו חיים בשביל התקשוב. סביר להניח שיש כאן הגזמנה, אבל ההבדל הזה בכל זאת יכול להסביר הרבה על מה שהשתנה מאז.

ה-"מציאות" איננה מה שהיתה פעם

פרנקלין פואר מדווח על ההתקדמות המהירה ביישומי בינה מלאכותית שמאפשרת כבר היום לשלב את פרצופיהם של מפורסמים על הגוף של שחקני פורנו וכך ליצור סרטונים מזויפים שהם בכל זאת נראים אמיתיים ומצליחים לשכנע באמיתותם. אם חשבנו שכבר היום קשה להבחין מה אמת ומה fake news, בעתיד המאד קרוב יהיה הרבה יותר קשה. בין היתר זה יהיה מפני שאנחנו נוטים להאמין למראה עיניים:
In other words, manipulated video will ultimately destroy faith in our strongest remaining tether to the idea of common reality. As Ian Goodfellow, a scientist at Google, told MIT Technology Review, “It’s been a little bit of a fluke, historically, that we’re able to rely on videos as evidence that something really happened.”

The Era of Fake Video Begins

פואר חושש מאד, ואולי אפילו יותר מדי, מהיכולת של הכלים של מציאות מדומה לטשטש עד בלי גבול את יכולת ההבחנה הזאת, אבל אין ספק שאנחנו צועדים לקראת עידן שבו יהיה קשה להסכים על "מציאות" אובייקטיבית.

דוחסים את היסודות – ושואלים מה לא בסדר

כתבה ב-The Guardian בוחנת את הנסיונות של הדור אחרון ללמד רובוטים – בתחום רכישת השפה וביצוע מבחר פעולות. אין זה מפתיע שהמלאכה הרבה יותר קשה מאשר רבים חשבו. מתברר שמילים תלושות אינן נרכשות, ויש צורך שאלו יהיו קשורות לתקשורת משמעותית. גם זה איננו מפתיע. במסגרת הכתבה מובאות דבריה של קתי הירש-פאסק, פרופסורית בתחום התפתחות הילד, שטוענת שבדומה לתעשיית האוכל המהיר בחינוך חשבו (בטעות, כמובן) שמספיק למלא ילדים ב-"תוכן" כדי שילמדו. בהמשך יש לה הערה חשובה בנוגע למתרחש בבית הספר:
Hirsh-Pasek’s mission was to change the way we thought about learning, especially for the poorest kids. “We had this vision that it was so important to get the basics into poor kids,” she told me. “We thought we should drop recess – even though we know being physical helps kids learn, helps build better brains. And we thought we should just do reading and maths, and cut out the arts and all this superfluous stuff like social studies.

How babies learn – and why robots can’t compete

אכן, יש עדיין לא מעטים שמשוכנעים שהפסקות הין בזבוז זמן בבית הספר מפני שצריכים לנצל כל דקה בכיתה ל-"תוכן". לכן מבטלים את ההפסקות, וכאשר הילדים לא לומדים, מסיקים שזה מפני שהמורים לא טובים.