דיגיטאליות – על קצה ה…

כגודל הציפייה …

דוגלס רושקוף מכה על חטא. רושקוף היה בין החלוצים בתחום הדיגיטליות והאינטרנט והיו לו ציפיות גדולות. בנוגע למציאות המדומה, הוא ניבא שהיא תאפשר חוייות חדשות של גילוי עצמי ושל הכרות של העולם שבקושי יכולנו לתאר. אבל במקום זה זכינו בכלי שיווק:

Alas, we in the cyberdelic fringe were too confident that our understanding of the net and virtual reality would become universal. As Leary used to say about an acid trip, one’s “set and setting” — by which he meant one’s mindset and context — determined the journey. By the early 1990s, Wired magazine came along and gave the new technology a completely different set and setting — reframing the digital revolution as a market phenomenon. VR headsets were among the most popular “gadgets” featured in the front of the book. Once the right one caught on, the editors were convinced, VR would replace TV and the telephone as America’s primary communication and entertainment interface. Far from threatening the foundations of capitalism, digital and immersive technologies would be the catalyst for a “long boom” of infinite, exponential growth.

Most VR Is Total Bullshit

זה איננו החלום היחיד שהכזיב, אבל אולי כגודל הציפייה, גודל האכזבה. אך מצד שני, נדמה שהציפייה היתה מוגזמת מלכתחילה.

אבל רק לפני רגע הוא היה כאן

ב-2017, במסגרת החנות שלה לאפליקציות לחלונות 10, מיקרוסופט השיק פרויקט ספרים דיגיטליים. היוזמה לא עלתה יפה, ובאפריל 2019 הוחלט לסגור את החלק הזה של החנות. יחד עם הסגירה התחיל תהליך של הסרת הספרים שנרכשו על ידי משתמשים מהמחשבים שלהם. הכל מתבצע מרחוק – היום הספר נמצא, מחר הוא כבר איננו. מתברר (דבר שידענו עוד לפני-כן) שבעלי המחשבים לא באמת רכשו את הספרים, אלא רק את הזכות לקרוא אותם. כתבה ב-Wired מחודש יולי "הסבירה" מה שהיה צריך להיות ברור:

More than anything, Microsoft’s ebook rapture underscores the hidden dangers of the DRM system that underpins most digital purchases. Originally intended as an antipiracy measure, DRM now functions mostly as a way to lock customers into a given ecosystem, rather than reading or viewing or listening to their purchases wherever they want. It’s a cycle that has persisted for decades and shows no signs of abating.

Microsoft's Ebook Apocalypse Shows the Dark Side of DRM

יתכן שכבר מזמן התרגלנו למציאת החדשה הזאת, אבל בכל זאת כל פעם שמשהו כזה קורה אנחנו מופתעים מחדש – גם אם שילמנו עבורם, הרבה דברים דיגיטליים אינם באמת שלנו.

חשבנו שהתמונה שהמצלמה מצלמת היא של מה שהיה לפנינו?

אנחנו כבר יודעים, מזמן, שצילום איננו השתקפות של אמת. הרבה לפני Photoshop אפשר היה "לשקר" באמצעות הכלי. אבל אלקסיס מדריגל ב-The Atlantic מסביר לנו עד כמה המצלמות אשר בטלפונים שלנו פועלות אחרת. במקום "לראות" את מה שאנחנו רואים, במידה לא קטנה הן "רואות" את מה שאנחנו רוצים לראות:

What’s changed is this: The cameras know too much. All cameras capture information about the world—in the past, it was recorded by chemicals interacting with photons, and by definition, a photograph was one exposure, short or long, of a sensor to light. Now, under the hood, phone cameras pull information from multiple image inputs into one picture output, as well as drawing on neural networks trained to understand the scenes they’re being pointed at. Using this other information as well as an individual exposure, the final image is synthesized by a computer, ever more automatically and invisibly.

במילים אחרות, המחשב אשר במצלמה "מבין" את מה שלפניו ומתאים את התמונה שהיא מכינה לערכים של יופי שאליהם סיגלנו אותו. זאת ועוד: מתרחשות פעולות סטטיסטיות שמאפשרות לקבל את הצילום האולטימטיבי:

.Google’s camera is not capturing what is, but what, statistically, is likely

אבל בעולם שבו הסטטיסטיקה והקורלציה ממילא שולטים, אולי כל זה היה צפוי.

No, You Don’t Really Look Like That

בסופו של הדבר, לא כך התגלגלו הדברים

אבגני מורוזוב מתאר את ניפוץ חלום האוטופיה הדיגיטלית. היו ימים שבהם אפשר היה לחשוב שכולנו – חובבים, יזמים קטנים, נאבקים בחברות ענק – נחולל שינוי משמעותי בחברה. הרשת היתה אמורה לשחרר אותנו מידיהם של בעלי ההון ובמקום זה נבנה עולם של שיתוף מתוך רצון:

So the myth of the user-as-an-artist is gone. But today the spirit of techno-populism thrives on two subsequent equally potent myths: those of the user-as-entrepreneur and the user-as-consumer. They promise a lot – more decentralisation, efficiency, informality – while concealing the actual dynamics of the digital economy. As a result, the digital future that does await us – one of centralisation, inefficiency and control – is harder to discern.

From Airbnb to city bikes, the ‘sharing economy’ has been seized by big money

היום, כאשר המציאות כל כך שונה ממה שייחלנו, קשה אפילו לזכור שהיה חלום כזה. הריכוזיות חוגגת, ויכול להיות שהגיע הזמן להודות שנכשלנו.

פרסומות ללא הפסקה

עוד בימים הראשונים של ה-WWW זכינו לפרסומות בדפי ווב שכוונו אלינו באופן ספציפי, והיכולת להתמקד בדברים שמעניינים אותנו ואולי במה שנרצה לקנות הלכה והשתכללה. היכולת הזאת מזמן הפסיקה להפתיע אותנו. ובכל זאת, היום המידה שבה אנחנו חשופים לנסיונות למכור לנו משהו די מדהימה. אלנה סמואלס, ב-The Atlantic, כותבת על הפרסומות שמשולבות, די ב-"טבעיות", לתוך המכשירים של Amazon:

It’s both eerie and comforting. We can be marketed to throughout our day—when we’re reading, watching TV, cooking dinner, browsing the Internet—and we might not even mind it, because the ads we’re seeing are for things we realize that we actually want.

וכפי שאחת המרואיינות בכתבה מציינת, בעיני המפרסמים (וכמובן גם בעיני Amazon) פחות מאשר מדובר בפרסומת, מדובר ב-"שירות" שממנו אנחנו אמורים להרוויח (ולהגיד תודה):

Advertisers love this: “It allows a brand to be part of a solution, as opposed to pushing an ad message,” said Lin.

The Amazon Selling Machine

באמת, אחד המאפיינים המרכזיים של העולם הדיגיטאלי של היום הוא עד כמה אנחנו מוצפים בנסיונות למכור לנו משהו. אולי ביסודו (אולי בכוונה הבסיסית?) ה-Echo של Amazon אמור לעזור לנו במטלות היום-יומיות שלנו, אבל אין ספק שהיכולת שלו לחדור עמוק לתוך החיים שלנו הופכת אותו להיות מכונת פרסומות משוכללת ביותר.

לא ברור לי היכן הבעיה

סטפן מרש (Stephen Marche) טוען שהבעיה היסודית של התקשורת הדיגיטאלית נמצאת במציאות המוזרה שבה אנחנו חושפים, וחשופים, לעוד ועוד מידע פרטי, אבל זה הולך יד ביד בירידה תלולה של אמפטיה. הוא מכנה את התופעה הזאת intimacy without empathy. הוא כמובן איננו הראשון לטעון שהאינטרנט הופך אותנו לנכים רגשיים. ומוזר, אפילו טיפה כואב, לראות כיצד הוא מנסה לקשור את המצב הזה למשהו טבוע בטכנולוגיה.

אבל דווקא הדוגמה שהוא מביא בפתח הכתבה שלו רומזת כמעט על ההפך:

RECENTLY MY SON visited a Holocaust Museum where a program called New Dimensions in Testimony provided a hologram of an Auschwitz survivor. The unreal man would answer any question the children asked about the horrors of history. The kids loved it because they could ask anything. “Do you hate the Germans?” “Do you still believe in God?” “What was the worst thing that happened?” My son explained that the students never would have been able to ask those questions of a real person because it would have been embarrassing. This is the angel of the future. It has no flesh, so you can be truly intimate with it.

The Crisis of Intimacy in the Age of Digital Connectivity

בקרוב לא תהיה בכלל אפשרות לראיין שורדי שואה. אולי אין תחליף למגע אישי, אבל בעתיד תלמידים בכלל לא יוכלו לשאול שאלות מהסוג שבני של מרש שאל. נדמה שהריאיון עם הולוגרמה, "מלאכותי" ככל שיהיה, בכל זאת מקרב את התלמיד להזדהות ולאמפתיה. ההתנגדות של מרש היא תרגיל פילוסופי, ואולי חושף העדר אמפתיה מצידו שגדול יותר מאשר זאת של הטכנולוגיה.

טיפה על השפעתו של הכלי

התפרצות הר הגעש באיסלנד מנעה מדייוויד ויינברגר להגיע לאנגליה ולהרצות על הרעיונות שמתגבשים אצלו לקראת ספרו החדש. בבלוג שלו הוא מדווח על מה שהוא התכוון להגיד:

Now that — thanks to the Web — we can’t know anything without simultaneously knowing that there is waaaaay too much for us to ever know, knowledge and knowing are changing. The old strategy of reducing knowledge to what our medium (paper) can handle is being replaced by new strategies appropriate for the inclusive nature of knowledge in a medium built out of links. (Links are about including more and more; books are about excluding everything except what really really counts.)

What I would have said at Nature

הלוואי והחינוך היה מקדיש קצת מחשבה לדרכים שבהם הידע, ודרכי הידיעה, משתנות בעקבות השינויים בטכנולוגיות (ספרים, למשל) שמכילים את הידע הזה.

נחמד מאד, אבל לא בהכרח מה שדרוש

אם מישהו יתעקש לתת לי iPad כמתנה, אני בוודאי לא אסרב לקבל אותו. ובכל זאת, ועם כל ההפעלות מטכנולוגיה נהדרת, מדובר בכלי שמתקשה להלהיב. נדמה לי שדיוויד ויינברגר מיטיב להסביר למה:

Will it do well? I dunno. Probably. But is it the future of reading? Nope. It’s the high-def, full-color, animated version of the past of reading.

The future of reading is social. The future of reading blurs reading and writing. The future of reading is the networking of readers, writers, content, comments, and metadata, all in one continuous-on mash.

The iPad is the future of the past of books

אין שום דבר פסול במכשיר דיגיטאלי שיאפשר לנו לקרוא ספרים (הרבה ספרים) בהנאה ובנחת, מבלי להעמיס על המדפים שכבר מלאים מדי. אבל אם מדובר בעתיד של הקריאה, צריכים להתקדם לכיוונים אחרים. אגב, ג'ורג' סימנס מעלה ספקות מהיבט חשוב אחר לגבי עד כמה המכשיר החדש הזה באמת יהיה לטובתנו.

הדרך היא העיקר – גם בגשמי, וגם בדיגיטאלי

קתי דיווידסון מצביעה על אחת הפספוסים הגדולים של מערכות החינוך של היום:

Coupled with no longer walking to school, with the extreme limitations parents and teachers today put on kids' physical experience of play, we have created home and school environments for the sedentary. I mean the intellectually sedentary too. Lack of movement, lack of process, lack of trial and error, lack of participation and getting your hands dirty, lacking of making things, making ideas, making art and music: we've substituted a very ends-oriented idea of knowledge when digital culture should be all about how we get there, with an understanding that "there" is never finished. It always needs updating. Like that project in the basement that never is perfect enough, life online is a constant, a process.

Where in schools today do we teach kids not only how you draw upon everything you know–and that which your friends know–to make something but, once made, you then use that knowledge to move on to the next thing? The end product is not the point. It is the struggle and the joy of getting there.

Make!

במיוחד מוצא חן בעיני כאן ההתייחסות השווה – גם לפעילות פיסית, של לעשות משהו עם הידיים, וגם לפעילות השכלית, לעשות משהו רעיוני. ובנוסף, היא מדגישה שבתרבות הדיגיטאלית לדרך חשיבות מיוחדת – אולי במיוחד מפני שכמו שציינו כבר לפני שנים, הטקסט הדיגיטאלי איננו צריך להסתיים אי-פעם.

טיפה של פרספקטיבה

קתי דייווידסון מהרהרת על ההבדל בין אתר אינטרנט סטטי לבין אתר דינאמי שמהווה צומת של פעילות מחשבתית בין משתמשיו. לפני שהיא התחילה להתעניין בדיגיטאליות דייוודסון חקר את תפקידו של הרומן (סוגה ספרותית יחסית חדשה במאה ה-18) בגיבוש רעיונות על האומה האמריקאית. זה מאפשר לה לערוך השוואה:

The novel was the video-game of the late eighteenth-century, the most popular form, the form the kids loved, the form that scared parents, preachers, and pundits because it seemed to be everywhere and uncontrollable. Before, print meant the Bible and maybe a psalm book. Suddenly there were lending and circulating libraries where young people and working people could borrow books. And because of mass-production of paper and ink and mechanization of the printing press too, the cost of making books was coming down so it was possible for publishers to turn out lots and lots of books, appealing to this new audience.

Democracy in a Webby World

היא כותבת שהיו כאלה שחששו שהסוגה הזאת, והמציאות החדשה של דפוס זול ובלתי-מרוסן, תוביל לאנרכיה פוליטית. נשמע מוכר.