אמנות – על קצה ה…

בידי היוצר, או בידי המתבונן?

בשנים האחרונות הוצפנו ב-"אמנות" שנוצרה על ידי אלגוריתמים. וכמו עם שחמט וגם גו, נשאלת השאלה "המותר האדם מהמחשב?". היכולת של מה שמכונה הבינה המלאכותית ליצור משהו שמעורר הערכה אסתטית על בקרב בני אדם מכריחה אותנו לשאול האם רק אנחנו מסוגלים ליצור אמנות. כתבה ב-The Verge מביאה מספר דוגמאות של אמנות אלגוריתמית שאפשר לחשוב שהוכנו על ידי בני אדם. הכתבה מצטטת אוצר של תערכוה של אמנות אלגוריתמית ששואל מה כבר מייחד את האדם:

Kalyanaraman suggests that art made with AI demonstrates that computers may deserve credit as creative actors. The type of machine learning used by White and his peers works by sifting through large amounts of data and then replicating the patterns it finds. Kalyanaraman suggests that this is similar to the process by which humans learn art, but that our “mysticism” surrounding the notion of creativity stops us from seeing the parallels. “If a machine can make humanly surprising, stylistically new kinds of art, I think it is foolish to say well it’s not really creative because it doesn’t have consciousness,” he says.

What algorithmic art can teach us about artificial intelligence

אבל כאשר אנחנו צופים בשקיעת שמש מדהימה יש לנו תגובה אסתטית, ואיננו טוענים (לפחות לא ברצינות) שהטבע הוא "אמן". האסטתיות היא משהו שאנחנו חווים, לא משהו שהיוצר בהכרח מכניס לתוך ה-"יצירה" שלו. כאשר המחשב יתחיל להגיד לנו מה מוצא חן בעיניו מבחינה אסתטית ומה לא … אז אולי נצטרך לשאול על הייחוד שלנו.

המכנה המשותף הנמוך ביותר

מוסיקה וטכנולוגיה משולבים היטב זו בזו. אפשר להגיד שמלבד הקול האנושי, יצירת מוסיקה בלתי-אפשרית ללא טכנולוגיה, ואם רוצים שהקול יישמע למרחקים, חייבים לגייס את הטכנולוגיה. לאור זה, איננו צריכים להיות מופתעים שיש מי שטען שהרדיו הורס את המוסיקה, וכך גם התקליט, ויש מי שמשוכנע שה-mp3 היה המספר האחרון אשר בארון הקבורה. מה ש-"נהרס" כאן הוא מה שנתפס עד אז ל-"טבעי", ועבור כל דור יש "טבעי" חדש. ובכל זאת, כנראה שמור מקום מיוחד לטכנולוגיות ה-streaming שמעודדות אותנו לשמוע במקום להקשיב, וכאשר אנחנו עושים זאת אין בעצם צורך במשהו ייחודי במה שאנחנו שומעים:

The algorithm pushes musicians to create monotonous music in vast quantities for peak chart success: hence this year’s tedious 106-minute Migos album, Culture II, and Drake’s dominance. Add in Spotify’s hugely popular artists with no profile outside the platform, widely assumed to be fake artists commissioned by Spotify to bulk out playlists and save on royalties, and music appears in danger of becoming a kind of grey goo.

Has 10 years of Spotify ruined music?

אם ה-streaming נעשה לפס-קול של החיים, אנחנו עשויים לגלות שהחיים שלנו אפורים וחד-גוניים. אולי כבר לפני-כן זה היה נכון, אבל עצוב לגלות זאת (שוב) דרך המוסיקה.

לא על התקשוב לבדו

ג'ון ספנסר מעלה ציור לבלוג שלו, ומספר סיפור שמתאר את היחס שלו לרישום/ציור. ובהמשך, הוא מרחיב טיפה על אמנות, ועל המקום של אמנות בחינוך:

Don’t get me wrong. Math is unforgiving. Science is dangerous. History, too. But art isn’t about drawing pictures as much as reading isn’t about decoding text. Art isn’t nice. It isn’t a class where we draw pretty pictures or doodle (not that doodling isn’t a positive thing) for fun. Art is a deeply human need and the mere fact that it is relegated to one elective classroom is reason enough for outrage.

I'm a Teacher. I Teach.

וזה מזכיר לנו (אם שכחנו) שאסור שהעיסוק בתקשוב בחינוך יבוא על חשבון האמנות.

אידיאולוגיה לפני פדגוגיה?

הוארד ריינגולד, באחד מהאתרים הרבים שלו, מדווח על פטירתו של לאונרד שלאין, ומפרסם את הביקורת שהוא כתב לספרו הראשון – Art and Physics: Parallel Visions in Space, Time, & Light. בביקורת עצמה ריינגולד מצטט את שלאין:

Ironically, those artistic radicals whose innovations seem to have inspired scientific breakthroughs were scorned by their contemporaries. Enumerating six characteristics of the special theory of relativity that challenged the foundations of common sense, Shlain claims: “As radical as all these principals were, artists anticipated each and every one without any knowledge of this theory of science. With sibylline accuracy, revolutionary artists incorporated all these new perceptions of reality into the picture plane of their art. In my interpretation of art history, it was these very innovations that brought down upon their heads the scorn and ridicule of the public and critics alike, who could not know that they had been privileged to be the first to glimpse the shape of the future.”

Is the world as we see it, or as we think it is? This issue was the crux of a two thousand year old competition of ideas. Physics won. Philosophers and artists haven’t gone away since Newton swept the field, but most people today agree that a cure for cancer or a doomsday weapon is more significant than a symphony or a sculpture. There’s a black irony at the heart of physics’ victory, and we all know what it is: new ways to think about the world have proven to be dangerous, in the absence of new ways to perceive. Science has provided an overabundance of new ways of thinking. More than ever we all need to learn new ways to see, feel, and find meaning.

Goodbye, Leonard Shlain — you were an original. And a mensch

יש כאן טענה מרתקת – שהאמנות חזתה את הסוגיות הרעיוניות שטיפה מאוחר יותר העסיקו את עולם המדע. אפשר אולי לציין שבעולם החינוך משהו דומה התרחש – התפיסות הקונסטרוקטיביסטיות הקדימו את הטכנולוגיה האינטרנטית, אבל רק כאשר הטכנולוגיה איפשרה סביבה קונסטרוקטיביסטית מקיפה הרעיונות האלה חדרו באופן משמעותי לתוך התודעה.

והם אומרים שאנחנו צריכים הצדקה?

קתי דייווידסון מגיבה למאמר שמופיע בניו יורק טיימס שטוען: In Tough Times, the Humanities Must Justify Their Worth. בצדק, דיווידסון מגיבה בהרבה יותר מאשר רק הרמת גבה. "מי", היא שואלת, "צריך להצדיק את עצמו?".

Really. Because the economy is bad, WE have to justify OUR worth? I don't think so. When the net worth of big business is several trillion dollars in the red, what is the net worth of the humanities that give meaning and value to life? When swindlers walk away for bonuses calculated against our loss, how much does it cost to think deeply and understand? When we are borrowing against the future because of the greedy politics of the MBA's, the derivative traders, and those who believe in unregulated flows of capital (straight into their pockets), we who value history, and truth, and art, and poetry, and critique, and thoughfulness, and introspection, and the social power of culture, are the ones who have to justify ourselves? That is as bad a calculation as the one's made by Morgan Stanley, AIG, Bank of America, Lehmann Brothers, and on and on.

We ARE value added.

NY Times: "Humanities Must Justify Their Worth"

תולי באומן מקיבוץ עמיר, אמן מוכר ומוערך, נהג (לפני שנים) להגיד "תנו לאמנים לנהל את הקיבוץ – יותר גרוע מהמשקיסטים לא יכול להיות". אפשר להגיד משהו דומה גם כאן.