היש קולות שפויים בתוך הרעש?


קית קהאן-האריס ודייוויד הייז, באתר Open Democracy מעלים חששות בנוגע לאיכות הדיון שמתפתח ברשת סביב נושאים רגישים. הטענה שלהם איננו כלפי הרמה הירודה של טוקבקים, אלא כלפי הרעש שנוצר בדיונים הרשת שאינם משאירים מקום לשיקול דעת ולמומחיות בנושאים הנידונים לבוא לביטוי:

This is not just a question of people with too much time on their hands beavering away at the keyboard on controversies that affect nothing – if it were “only” this, there would be little to worry about. The problem goes deeper. It is partly that so much of this activity is harmful and wasteful, in a context where intelligent citizens working in a spirit of constructive dialogue could in principle perform a useful role in clarifying issues and arguments and offering usable ideas to those seeking solutions to the conflicts concerned.

        The politics of ME, ME, ME

קאהן-האריס והייז משוכנעים שהאינטרנט יכול לתרום לפיתוח של אזרחות פעילה, אבל הם מצביעים על מכשולים אמיתיים בדרך למטרה הזאת.

חרדת המיקום?


מתיו הונן, ב-Wired, מקדיש שלושה שבועות לבדיקה של יישומים המבוססים על זיהוי מיקומו הגאוגרפי. אין ספק, יש כאן משהו חדש, וסביר להניח שהוא צודק – התוספת הקטנה הזת עשויה לשנות את הכל.

Simply put, location changes everything. This one input—our coordinates—has the potential to change all the outputs. Where we shop, who we talk to, what we read, what we search for, where we go—they all change once we merge location and the Web.

I Am Here: One Man's Experiment With the Location-Aware Lifestyle

כמו תמיד, יש יתרונות ויש חסרונות, אבל אולי מה שמרשים ביותר היא העובדה שהמציאות החדשה שנוצרת היא בתחומים די פשוטים, אבל לא צפויים מראש.

לרשת תבונה מהעבר?


מספר ספרים הופיעו לאחרונה על פרויקט ה-Great Books של רוברט הוצ'ינס ומורטימר אדלר. באופן כללי כל הביקורות מתייחסות לפרויקט כחלום אוטופי שלא היה לו סיכוי להצליח – ליצור מדף ספרים שמהווה בסיס לאזרחות נאורה. הנושא מרתק, אבל בביקורת חדשה מצאתי גם את ההתייחסות של ג'ון דיואי למפעל של הוצ'ינס, ונדמה לי שזה עוד יותר מעניין:

By the end of the nineteenth century, Harvard had already dismantled the curriculum it adopted more or less unchanged from the medieval European university and replaced it with something like the modern “elective” system. John Dewey developed this approach still further, empowering ever-younger students to choose the courses they wanted. Dewey had a special scorn for Great Books atavists like Hutchins: “The idea that an adequate education of any kind can be obtained by means of a miscellaneous assortment of 100 books, more or less, is laughable.”

        Middlebrow Messiahs

דיואי בוודאי לא חשב שאין חשיבות בקריאת ספרי מופת. אבל היה לו ברור שהקריאה לבדה לא מעניקה הבנה … והבנייה אצל הקורא שהופכת את מה שהוא קורא לידע שימושי עבור עצמו.

פעם זה מאד הרשים אותנו


שרה פרז סוקרת מספר סטרי וידיאו שהועלו ליו-טיוב בתקופה האחרונה שהפכו ויראליים. מתברר שרבים מהם הם מתיחות שיווקיות. היא מודה שלא פעם התופעה מושכת ומעוררת ענין, אבל בסופו של דבר מאכזב.

At best, hoaxes end up leaving you disappointed, at worst, angry. Are those actually the types of feelings marketers want you to associate with the products they're selling? Although clever, fake viral videos may not be the best idea for companies.

        Fake Viral Videos: Is This Good Marketing?

נדמה לי שכמו כל כך הרבה דברים בסביבה האינטרנטית, החיודש הופך לנדוש תוך זמן קצר מאד. כנראה שעדיין אפשר להצליח, או לפחות להרוויח באמצעות מתיחות "ויראליות", אבל הסיכוי די קטן.

איך שגלגל מסתובב


כבר הרבה התפרסם על העתיד המאד לא מזהיר של העיתון המודפס. ג'יל לפורט, בניו יורקר, סוקרת את ההיסטוריה של עיתונים, ומגלה שהעתיד לא כל כך שונה מהעבר.

Maybe if we knew more about the founding hacks, we’d have a better idea of what we will have lost when the last newspaper rolls off the presses. If the newspaper, at least as a thing printed on paper and delivered to your door, has a doomsday, it may be coming soon. Not so soon as weeks or months, but not so far off as decades, either. The end, apparently, really is near. That makes this a good time to ask: what was the beginning about?

        Back Issues: The Day the Newspaper Died

ואם כך, מספר שאלות די מרתקות עולות מזה לגבי הדרך שבה אנחנו מסתכלים על המשבר שמולו ניצבים העיתונים של היום.

נו, ומה עוד חדשה?


ממה שאני מצליח לגלות, גוף שעוסק ב-"מחקר" לשם השיווק, ChildWise, מפרסם בימים האלה תוצאות של מחקר או סקר שהוא ערך. כתבה על הסקר התפרסם בעיתון הבריטי Guardian אם כי אין קישור למשהו על הרשת שאפשר לבדוק בעצמנו. ומה לגבי התוצאות? בין היתר:

Where children initially began using the internet to do homework, that has become an afterthought and they are much more likely to spend their time online socialising. One in three said the computer is the single thing they couldn't live without, compared with a declining number – one in five – who name television.

        Internet generation leave parents behind

נו, טוב. באמת מעניין, אבל לא מרעיד עולמות. יש שם נתונים רבים מאד, אבל קשה לקבוע אם מדובר במשהו אמין או לא, ואם אמין, אם זה בכלל משמעותי.

אולי כאן פצצות אינן כואבות


חנן יניב מדווח על הפגנה אנטי-ישראלי בסקונד-לייף – עם סרט בן דקה בערך.

מפגינים מאיטליה וצרפת נשאו שלטים ודגלי פלשתין,ניצבו על החומה בין הטיילת של תל-אביב לבין אמפי קסריהת טסו באוויר וקיימו הפגנה וירטואלית לא אלימה.

        סקנד לייף וידאו בלוג #3 הפגנה נגד מבצע עופרת יצוקה

למען האמת, אם זאת יכולה להיות גם זירה למלחמות, קשה יהיה להתלונן.

למידה? להם חשוב הכסף!


כל הכבוד לקליי בורל שחושף את העובדה ש-NCLB עוסק יותר ברווחים לאנשים עסקים מאשר בלמידה של ממש.

The architect of No Child Left Behind (NCLB), President Bush’s first senior education advisor, Sandy Kress, has turned the program . . . . into a huge success in the realm of corporate profiteering. After ushering NCLB through the US House of Representatives in 2001 with no public hearings, Kress went from lawmaker—turning on spigots of federal funds—to lobbyist, tapping into those billions of dollars in federal funds for private investors well connected to the Bush administration.

        Driving the Money-Lenders from the Edu-Temple

אפשר לקוות שזה יזיז משהו, אבל יד על הלב … אני בספק.