למידה – על קצה ה…

דוחסים את היסודות – ושואלים מה לא בסדר

כתבה ב-The Guardian בוחנת את הנסיונות של הדור אחרון ללמד רובוטים – בתחום רכישת השפה וביצוע מבחר פעולות. אין זה מפתיע שהמלאכה הרבה יותר קשה מאשר רבים חשבו. מתברר שמילים תלושות אינן נרכשות, ויש צורך שאלו יהיו קשורות לתקשורת משמעותית. גם זה איננו מפתיע. במסגרת הכתבה מובאות דבריה של קתי הירש-פאסק, פרופסורית בתחום התפתחות הילד, שטוענת שבדומה לתעשיית האוכל המהיר בחינוך חשבו (בטעות, כמובן) שמספיק למלא ילדים ב-"תוכן" כדי שילמדו. בהמשך יש לה הערה חשובה בנוגע למתרחש בבית הספר:

Hirsh-Pasek’s mission was to change the way we thought about learning, especially for the poorest kids. “We had this vision that it was so important to get the basics into poor kids,” she told me. “We thought we should drop recess – even though we know being physical helps kids learn, helps build better brains. And we thought we should just do reading and maths, and cut out the arts and all this superfluous stuff like social studies.

How babies learn – and why robots can’t compete

אכן, יש עדיין לא מעטים שמשוכנעים שהפסקות הין בזבוז זמן בבית הספר מפני שצריכים לנצל כל דקה בכיתה ל-"תוכן". לכן מבטלים את ההפסקות, וכאשר הילדים לא לומדים, מסיקים שזה מפני שהמורים לא טובים.

אינני משוכנע שזה יקרה בקרוב

ג'ון קונל מצטט את דינה פול, שרת התקשורת של דרום אפריקה שהכריזה במושב הפתיחה של כנס e-skills summit ש-"school is never out". קונל מרחיב על הרעיון הזה:

School will never ever be ‘out’ again given that digital and networking technologies have rendered the walls of the school invisible and are rapidly disrupting the notion of ‘the school day’. And the implications for the definition of school itself are profound. Many will continue to defend the age-old and venerable form of this particular institution, but it is a definition that cannot survive in its current form for very much longer.

“School is never out!”

קל לי מאד להזדהות עם הרעיון שקובל מביע כאן, אבל אני חושש שהוא טועה כאשר הוא משווה בין למידה לבין בית הספר. האפשרות ללמוד, מכל מקום ובכל זמן, אכן קיימת היום, ואין לי ספק שבית הספר צריך להתמודד עם המציאות הזאת. אבל בית הספר הוא הרבה יותר מאשר רק מקום שבו נכנסים אליו כדי ללמוד (או ללמוד דברים שניתן ללמוד דרך הרשת), והוא גם ממלא לא מעט תפקידים חברתיים אחרים, ולכן נדמה לי שימשיך להיות מוסד ברור, ומוגדר, ואפילו פיסי, לתקפוה די ארוכה.

באמת, אין זאת הכוונה

דרך סטיבן דאונס הגעתי לתגובה קצרה אבל חריפה של מט קרוסלין לכתבה ב-Chronicle of Higher Education. על סמך מחקר חדש ה-Chronicle פוסקת שהלמידה המקוונת איננה יעילה כמו הלמידה פנים-אל-פנים. ועל מה זה מתבסס? בקורס רב-משתתפים הסטודנטים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות. קבוצה אחת נוכחה בהרצאות פנים-אל-פנים, ואילו הקבוצה השנייה צפתה בהקלטות של ההרצאות דרך האינטרנט. קרוסלין כותב:

The Chronicle boldly proclaimed today that “Online Learning May Slightly Hurt Student Performance.” How do they know this? A “study found that students who watched lectures online instead of attending in-person classes performed slightly worse in the course over all.”

That sound you hear is the collective world of EduGeeks around the world firmly planting their palm to their fore head. Online lectures are ten times as boring as the face-to-face version, so no wonder they performed so bad.

For the One Millionth Time, This is NOT Online Learning…

אני מניח שאפילו צפייה בהרצאות מוקלטות דרך הרשת (ושום דבר נוסף) יכולה להחשב "למידה מקוונת" – הרי התחום רחב מאד, ופנים רבות לה. אבל אני אישית אינני מכיר אף לא בן אדם אחד שעוסק בתחום הזה שהיה טוען שהוא מתכוון למשהו כזה כאשר הוא מבקש להגידר מהי למידה מקוונת.

כדאי לזכור

ג'ון ספנסר מודה שמדי פעם (ואולי לעתים יותר קרובות מאשר הוא מודה) התלמידים שלו חושבים, ואפילו אומרים, שהשיעורים שלו משעממים. הוא מדגיש שהוא מתמקד במוטיבציה פנימית, ומשקיע מאמצים רבים כדי להפעיל אצל תלמידים חשיבה מסדר גבוה, ובכל זאת, לא פעם התלמידים משועממים.

I mention this, because I sometimes get this false, rosy picture about my classroom. I begin to believe that, since I focus on intrinsic motivation, kids automatically love my class. I assume that since I made the paradigm shift toward higher level thinking, kids will embrace the challenge of deeper thinking. Moreover, I tell stories in this blog that fail to mention the reality that class can get dull or unmotivated or even edgy.

The reality is that some kids will hate my class. Some kids will find lesson to be boring. Quite honestly, some lessons will be boring, because they are critical steps toward a more exciting project (in this case a documentary). Some children hate to work. Perhaps they learned that work is a punishment that demands a reward or they are so addicted to amusement that they can't see anything deeper than entertainment value. Every child is a story in progress and I walk into the plot without any prior knowledge of either the character or the setting, armed with only the slightest notion of theme.

meandering around the road blocks

שיעור יכול לשמעמם תלמידים מסיבות רבות – חלקן קשורות למורה, חלקן קשורות לחומר הנלמד, וחלקן, יש להודות, קשורות לתלמיד עצמו שאיננו רוצה לתת מעצמו כדי ללמוד. בנוסף, לא פעם אי אפשר להמנע מרגעים "משעממים" כדי ליצור תשתית להמשך הלמידה. לא מזיק לזכור את האמת הפשוטה הזאת.

השאלה היא מי כאן האדון על הלמידה

כתבה בבלוג ReadWriteWeb על התפתחויות בפרסום באינטרנט שהופכים את השיתוף בין אתרים ופלטפורמות עוד ועוד קל וזמין מעוררת מחשבות חינוכיות אצל ג'ורג' סימנס:

As educators, we think students need to come to us, to our space of learning. It’s a holdover from physical class spaces. We’ve just applied it to software. But it’s not necessary. Student’s content should come to us, but students shouldn’t be forced to come to our software spaces to contribute.

Publish/Subscribe Matrix Could Explode Into Glass-Smooth Platform

הרבה לפני האינטרנט דיברנו על העמדת הלומד במרכז תהליך הלמידה, אבל היום הכלים שעומדים לרשותנו יוצרים מצב שבו זה באמת יכול לקרות.

גם אני לא יודע

מארק גוזדיאל (אליו הגעתי דרך סילביה מרטינז) כותב על ההרצאות שלו על תכנות, ועל מה שקורה לו כאשר הוא טועה בדוגמאות קידוד שהוא מראה לכיתה. הוא כותב על סיפור שסימור פפרט נהג לספר, ואני שמח מאד לצטט אותו גם אני:

Seymour Papert used to tell the story of helping a student make letters on a posterboard with one of the old-style robot turtles. When a research assistant entered the room, Seymour explained what he and the student were trying to do. The student suddenly stopped, looked at Seymour, and said, “You don’t know how to do this either?!?” Suddenly, the student launched into the problem and solved it.

How do you create interactive computing lectures?

ואם כך, מהי בעיה אותנטית? בעיה שעליה גם המורה איננו יודע את התשובה!

למידה נשארת למידה

נושא המחקר של mollybob הוא סביבות למידה אישיות, ולכן באופן טבעי היא מתמקדת בכלים התקשוביים שמרכיבים את הסביבות האלו. אבל היא מדגישה שהדגש שלה הוא על "למידה" ולא כל כלי זה או אחר. המיקוד הזה יוצר מתח בינה לבין המנחה שלה כאשר המנחה המליץ שהיא תתמקד ב-PLE בלמידה מקוונת, ולא להתייחס ל-PLE כמרכיב בלמידה פנים אל פנים. הרעיון לא נראה לה נכון:

I don’t think that the study of personal learning networks can be restricted to the online medium because that’s not how humans work. My work around PLEs is focussed on learning, and learning doesn’t assert that it lives either online or offline, it doesn’t have technological boundaries. Were I to restrict my study of PLE’s to the online environment, I believe I’d be studying the Personal Web, a concept I am gradually coming to believe is flawed in its outlook (although I haven’t studied it in great deal so that may be a big call at the moment). If we restrict our study of PLEs to the online environment, aren’t we focussing on technology, not learning?

Defiance: Learning in Muddy Waters

היא צודקת. הכלים המקושבים שמסייעים ללמידה שלנו אינם תקפים ללמידה מקוונת בלבד, אלא מתאימים לכל מצב שבו אנחנו לומדים, ותהיה זאת טעות להבדיל בין למידה מקוונת לבין למידה פנים אל פנים, כאילו שמדובר בשני סוגי למידה שהם שונים זה מזה.

כאן לומדים (2)

וונדי דרקסלר עובדת עם כיתה של תלמידים בכיתה ז' וחוקרת את הלמידה שלהם לדוקטורט שלה. היא כותבת על רשימה ארוכה של בעיות טכניות (ולא רק טכניות) שבהן התלמידים נתקלים. ובכל זאת, הם כנראה מתגברים:

You would think from this list that every day was a new disaster. However, neither I nor the participating teacher see it that way. In fact, every day is a new science experiment, a new adventure, a new learning opportunity. The students are all engaged in their own unique ways… for the entire hour and 40 minute block. On the one hand, they've had to learn a whole new way of work riddled with frustrations and unknowns. On the other hand, they've embraced it with a vengeance. They work together to solve technical problems, dig deep to find answers, and share with classic 7th grade enthusiasm.

Construction of Personal Learning Environments is Messy

המטרה הספציפית של דרקסלר היא בניית "סביבות למידה אישיות" עם התלמידים, אבל מה שהיא מתארת הוא משהו בסיסי ומשמעותי הרבה מעבר לכך. אפילו אם זה נאמר פעמים רבות בעבר, כנראה שכאשר תלמידים מתעניינים במתרחש, קשה לעצור אותם מללמוד.

כאן לומדים!

ליסה ליין מעידה על עצמה שהיא מעורבת מאד בתחום הלמידה הפתוחה שכלים אינטרנטיים חדשים מאפשרים. אבל בגלל זה היא מהרהרת – למה היא משתמשת במערכות לניהול (CMS) תוכן די סגורות. ויש לה תשובה:

Everyone whines about how to control all this influx of information on the web. How do we limit our input to what's really important? pare down information to what matters to us? hold back the tide of continuous partial attention? make time for what's real? And as teachers, how do we prevent "creepy treehouses", invading students' social space?

The closed course has a solution in its message: this is where you work, not entertain yourself. Where your social contacts are for the purpose of learning. Where whatever other tools are available (RSS feeds, posting boards, Twitter), this marks the spot where you show your learning. That is its true value, not just as a screen behind which we hide, but as a filter.

A Space for Learning (or The Value of Doing Things Half-Assed)

כאשר סטודנטים מוצפים מדי בשפע של היצע לימודי/חברתי, לא מזיק לתחום אותם ולהצביע על סביבה שמוקדשת ללמידה בלבד.

האם המו"לים יכולים לעשות את זה?

דייוויד ורליק מדווח על שיחה בינו לבין משווק של מו"ל של ספרי לימוד. באופן כללי הוא מתרשם שהמו"לים שואלים שאלות טובות יותר מאשר בעבר בנוגע לחומרי הלימוד שהם מנסים לשווק לבתי ספר. בעיניו הם עושים מאמץ כן להתאים את חומרי הלימוד שלהם לתלמידים של היום. בהמשך הוא מבחין בין חומרים להוראה לבין חומרים ללמידה:

I’m not suggesting that we turn purchasing over to students. But one of the things that continues to irritate me in the conversations about education reform/restructuring/retooling (not to mention the spending of stimulus monies) is that so much of it is aimed, with the best intentions, at serving teachers and schools — serving education. I’m much more interested in tools, content, platforms that serve student learners — that empower students do their job as learners, propelling them into a future where learning will be the energy that drives fulfilled societies.

Are We Selling it to the Wrong People?

ההבחנה הזאת נמצאת בבסיס חלק ניכר מהדיון החינוכי של היום, ובבחינה של ההשפעות של התקשוב על הלמידה. אישית, אני רחוק מלהיות משוכנע שהמו"לים יכולים לעשות את השינוי.