בסופו של הדבר, לא כך התגלגלו הדברים

אבגני מורוזוב מתאר את ניפוץ חלום האוטופיה הדיגיטלית. היו ימים שבהם אפשר היה לחשוב שכולנו – חובבים, יזמים קטנים, נאבקים בחברות ענק – נחולל שינוי משמעותי בחברה. הרשת היתה אמורה לשחרר אותנו מידיהם של בעלי ההון ובמקום זה נבנה עולם של שיתוף מתוך רצון:

So the myth of the user-as-an-artist is gone. But today the spirit of techno-populism thrives on two subsequent equally potent myths: those of the user-as-entrepreneur and the user-as-consumer. They promise a lot – more decentralisation, efficiency, informality – while concealing the actual dynamics of the digital economy. As a result, the digital future that does await us – one of centralisation, inefficiency and control – is harder to discern.

From Airbnb to city bikes, the ‘sharing economy’ has been seized by big money

היום, כאשר המציאות כל כך שונה ממה שייחלנו, קשה אפילו לזכור שהיה חלום כזה. הריכוזיות חוגגת, ויכול להיות שהגיע הזמן להודות שנכשלנו.

What an (overly) long strange trip it's been

אמנדה הס (Hess) כותבת שהיום אין כבר חד-פעמיות – לכל סרט יש המשך, להקות רוק רדומות חוזרות עלינו שוב, וכמובן שברשת תמיד יש עוד קישור שעליו צריכים להקליק:

The age of the sequel is over. Now it’s the age of the sequel to the sequel. Also the prequel, the reboot, the reunion, the revival, the remake, the spinoff and the stand-alone franchise-adjacent film. Canceled television shows are reinstated. Killed-off characters are resuscitated. Movies do not begin and end so much as they loiter onscreen. And social media is built for infinite scrolling. Nothing ends anymore, and it’s driving me insane.

The End of Endings

כאשר שום דבר כבר איננו מסתיים באמת אנחנו מוצאים את עצמנו בלולאה שמחזירה אותנו לאן שהתחלנו. אי אפשר לקבל פרספקטיבה אם עבור הכל יש אתחול מחדש ושום דבר לא מסתיים באמת.

שיבוש איננה קידמה

בראיון עם ג'יל לפור (Jill Lepore) ב-Chronicle of Higher Education לפור מסבירה את ההתנגדות שלה ל-disruptive innovation (עליו היא כתבה באריכות לפני ארבע שנים). היא מדגישה שהשיבוש איננה עוסקת ב-"התקדמות" או ב-"קידמה" שמבטאים רעיונות של השאיפה לטוב, אלא רק בזיהוי שוק שבו אפשר להרוויח:

 

Disruption has a totally different history. It’s a way to avoid the word "progress," which, even when it’s secularized, still implies some kind of moral progress. Disruption emerges in the 1990s as progress without any obligation to notions of goodness. And so "disruptive innovation," which became the buzzword of change in every realm in the first years of the 21st century, including higher education, is basically destroying things because we can and because there can be money made doing so. Before the 1990s, something that was disruptive was like the kid in the class throwing chalk. And that’s what disruptive innovation turned out to really mean. A little less disruptive innovation is called for.

‘The Academy Is Largely Itself Responsible for Its Own Peril’

זה בוודאי לא מה שהחינוך צריך.

בין עובדות, מספרים ונתונים

ג'יל לפור (Jill Lepore) מתראיינת ב-Chronicle of Higher Education ובין היתר היא מתארת את השינויים שמתרחשים בדרכים שבהן אנחנו מכירים ומבינים את העולם. היא טוענת ש-"עובדות" מבטאות את מדעי הרוח, המספרים מבטאים את מדעי החברה, והנתונים (ה-data) את מדעי הטבע. כך אפשר להסביר את העלייה הדגש על הנתונים כהשתלטות עולם מדעי הטבע על העולם הלמידה.

That transformation, from facts to numbers to data, traces something else: the shifting prestige placed on different ways of knowing. Facts come from the realm of the humanities, numbers represent the social sciences, and data the natural sciences. When people talk about the decline of the humanities, they are actually talking about the rise and fall of the fact, as well as other factors. When people try to re-establish the prestige of the humanities with the digital humanities and large data sets, that is no longer the humanities. What humanists do comes from a different epistemological scale of a unit of knowledge.

‘The Academy Is Largely Itself Responsible for Its Own Peril’

כמו-כן, על מנת לחזק את המקום של מדעי הרוח בחיים שלנו עלינו עלינו לחזק את המעמד של העובדות. לא קל, אבל אולי אפשרי, אם לא הכרחי.

בידי היוצר, או בידי המתבונן?

בשנים האחרונות הוצפנו ב-"אמנות" שנוצרה על ידי אלגוריתמים. וכמו עם שחמט וגם גו, נשאלת השאלה "המותר האדם מהמחשב?". היכולת של מה שמכונה הבינה המלאכותית ליצור משהו שמעורר הערכה אסתטית על בקרב בני אדם מכריחה אותנו לשאול האם רק אנחנו מסוגלים ליצור אמנות. כתבה ב-The Verge מביאה מספר דוגמאות של אמנות אלגוריתמית שאפשר לחשוב שהוכנו על ידי בני אדם. הכתבה מצטטת אוצר של תערכוה של אמנות אלגוריתמית ששואל מה כבר מייחד את האדם:

Kalyanaraman suggests that art made with AI demonstrates that computers may deserve credit as creative actors. The type of machine learning used by White and his peers works by sifting through large amounts of data and then replicating the patterns it finds. Kalyanaraman suggests that this is similar to the process by which humans learn art, but that our “mysticism” surrounding the notion of creativity stops us from seeing the parallels. “If a machine can make humanly surprising, stylistically new kinds of art, I think it is foolish to say well it’s not really creative because it doesn’t have consciousness,” he says.

What algorithmic art can teach us about artificial intelligence

אבל כאשר אנחנו צופים בשקיעת שמש מדהימה יש לנו תגובה אסתטית, ואיננו טוענים (לפחות לא ברצינות) שהטבע הוא "אמן". האסטתיות היא משהו שאנחנו חווים, לא משהו שהיוצר בהכרח מכניס לתוך ה-"יצירה" שלו. כאשר המחשב יתחיל להגיד לנו מה מוצא חן בעיניו מבחינה אסתטית ומה לא … אז אולי נצטרך לשאול על הייחוד שלנו.

רק העריכה? אולי בקרוב גם הכתיבה!

ביאנה בוסקר, ב-The Atlantic מדווחת על סופרת אלמונית שהתחילה לכתוב על הטלפון החכם שלהם והפכה לסנסציה והיום גורפת כסף רב. נושא ה-fan fiction שהיה נקודת הזינוק של הכותבת הוא נושא מרתק, אבל ההיבט שבמיוחד מעניין בכתבה הוא הקשר ההדוק שהכותבת מקיימת עם הקוראים שלה – עד למצב שבו היא משנה את מה שהיא כותבת כדי להתאים לציפיות שלהם. מתברר, אבל שלא מדובר רק במשוב של קוראים. החברה/אפליקציה שדרכה היא כותבת מנסה לפענח את הציפיות של הקוראים באמצעים טכנולוגיים כך שתמיד יהיה אפשר להתאים לרצונות ולציפיות שלהם:

“I had feedback every day, all day,” Todd said. “I always just felt like a puppet master playing with everybody’s emotions and doing this with the characters.” Wattpad is going even further by analyzing data on its stories—including sentence structure, vocabulary, readers’ comments, and popularity—in an effort to deduce exactly what makes a book succeed. In time, it may try to automate the editing process.

The One Direction Fan-Fiction Novel That Became a Literary Sensation

וכמובן אין צורך לעצור בתהליך העריכה. נדמה שלא רחוק היום שבו האלגוריתם יידע לתוך את הספר בעצמו, מותאם באופן מדוייק לקוראים כך שאפשר להבטיח מראש שיהיה רב-מכר.

לא רק הזיוף. הכמות בפני עצמה היא בעיה

כמו רבים אחרים, מגן גרבר כותבת על היכולת של הנשיא טראמפ להפעיל חדשות מזוייפות כדי להסיט את תשומת הלב מהבעיות שלו. גרבר איננה ממעיטה בחשיבות עובדת הזיוף, אבל היא גם מצביעה על בעיה שנראתה לנו מרכזית בעבר אבל בעידן הזה נדחקה הצידה – עומס המידע שמציף אותנו:

There was a time, not too long ago, when media theorists worried about “information overload”: the notion that the proliferation of news and facts, especially as occasioned by the rise of the commercial internet, might impede people’s ability to make everyday decisions. Those anxieties now seem quaint, replaced as they have been by more targeted fears about information silos and filter bubbles and, eventually, fake news—but, still, the dangers of overload remain.

The Attention Games

כאשר אנחנו פוגשים כמויות אדירות של מידע באופן יום-יומי נוצר מצב שבו אין ביכולת שלנו לבור את המוץ מן הבר. גרבר מצטטת את טיילר קאוון (Cowen) שטוען שההצפה הזאת יוצרת מצב שבו כמות המידע הנכון (והלא נכון) בעייתית יותר מזה שיש מידע מזוייף.

פרסומות ללא הפסקה

עוד בימים הראשונים של ה-WWW זכינו לפרסומות בדפי ווב שכוונו אלינו באופן ספציפי, והיכולת להתמקד בדברים שמעניינים אותנו ואולי במה שנרצה לקנות הלכה והשתכללה. היכולת הזאת מזמן הפסיקה להפתיע אותנו. ובכל זאת, היום המידה שבה אנחנו חשופים לנסיונות למכור לנו משהו די מדהימה. אלנה סמואלס, ב-The Atlantic, כותבת על הפרסומות שמשולבות, די ב-"טבעיות", לתוך המכשירים של Amazon:

It’s both eerie and comforting. We can be marketed to throughout our day—when we’re reading, watching TV, cooking dinner, browsing the Internet—and we might not even mind it, because the ads we’re seeing are for things we realize that we actually want.

וכפי שאחת המרואיינות בכתבה מציינת, בעיני המפרסמים (וכמובן גם בעיני Amazon) פחות מאשר מדובר בפרסומת, מדובר ב-"שירות" שממנו אנחנו אמורים להרוויח (ולהגיד תודה):

Advertisers love this: “It allows a brand to be part of a solution, as opposed to pushing an ad message,” said Lin.

The Amazon Selling Machine

באמת, אחד המאפיינים המרכזיים של העולם הדיגיטאלי של היום הוא עד כמה אנחנו מוצפים בנסיונות למכור לנו משהו. אולי ביסודו (אולי בכוונה הבסיסית?) ה-Echo של Amazon אמור לעזור לנו במטלות היום-יומיות שלנו, אבל אין ספק שהיכולת שלו לחדור עמוק לתוך החיים שלנו הופכת אותו להיות מכונת פרסומות משוכללת ביותר.

לא ברור לי היכן הבעיה

סטפן מרש (Stephen Marche) טוען שהבעיה היסודית של התקשורת הדיגיטאלית נמצאת במציאות המוזרה שבה אנחנו חושפים, וחשופים, לעוד ועוד מידע פרטי, אבל זה הולך יד ביד בירידה תלולה של אמפטיה. הוא מכנה את התופעה הזאת intimacy without empathy. הוא כמובן איננו הראשון לטעון שהאינטרנט הופך אותנו לנכים רגשיים. ומוזר, אפילו טיפה כואב, לראות כיצד הוא מנסה לקשור את המצב הזה למשהו טבוע בטכנולוגיה.

אבל דווקא הדוגמה שהוא מביא בפתח הכתבה שלו רומזת כמעט על ההפך:

RECENTLY MY SON visited a Holocaust Museum where a program called New Dimensions in Testimony provided a hologram of an Auschwitz survivor. The unreal man would answer any question the children asked about the horrors of history. The kids loved it because they could ask anything. “Do you hate the Germans?” “Do you still believe in God?” “What was the worst thing that happened?” My son explained that the students never would have been able to ask those questions of a real person because it would have been embarrassing. This is the angel of the future. It has no flesh, so you can be truly intimate with it.

The Crisis of Intimacy in the Age of Digital Connectivity

בקרוב לא תהיה בכלל אפשרות לראיין שורדי שואה. אולי אין תחליף למגע אישי, אבל בעתיד תלמידים בכלל לא יוכלו לשאול שאלות מהסוג שבני של מרש שאל. נדמה שהריאיון עם הולוגרמה, "מלאכותי" ככל שיהיה, בכל זאת מקרב את התלמיד להזדהות ולאמפתיה. ההתנגדות של מרש היא תרגיל פילוסופי, ואולי חושף העדר אמפתיה מצידו שגדול יותר מאשר זאת של הטכנולוגיה.

שמנו לב שהנעליים האלו ממש אומרות לך "קנה אותנו"

כמעט מידי יום מבשרים לנו על פטנט חדש שמטרתו "לעזור" לנו לקנות טוב יותר (או פשוט – יותר). לאחרונה וולמרט מבקשת לקבל פטנט על ידית לעגלת קניות שמסוגלת למדוד מספר נתונים ביומטריים – קצב הלב, חום הידיים, עוצמת האחיזה, מהירות ההליכה. מספרים לנו שהמידע הזה שיועבר למערכת בתוך החנות יוכל לאפשר לעובדי החנות להגיע אלינו ולהושיט עזרה:

Walmart recently applied to patent biometric shopping handles that would track a shopper’s heart rate, palm temperature, grip force, and walking speed. The patent, titled “System And Method For A Biometric Feedback Cart Handle” and published August 23, outlines a system where sensors in the cart send data to a server. That server then notifies a store employee to check on individual customers.

Walmart Patented a Cart That Reads Your Pulse and Temperature

יש, כמובן, סוגים שונים של עזרה. אולי באמצעות הידית הזאת החנות תדע שנתקפנו בחרדה, או אולי איבדנו את הדרך בתוך חנות אדיר ממדים. אולי. סביר יותר להניח שהמידע שישודר לחנות יאפשר עיצוב "יעיל" יותר של החנות כך שנקנה יותר, ויותר, ויותר. עוד שימוש נפלא של טכנולוגיה מתקדמת.