חינוך – על קצה ה…

שיבוש איננה קידמה

בראיון עם ג'יל לפור (Jill Lepore) ב-Chronicle of Higher Education לפור מסבירה את ההתנגדות שלה ל-disruptive innovation (עליו היא כתבה באריכות לפני ארבע שנים). היא מדגישה שהשיבוש איננה עוסקת ב-"התקדמות" או ב-"קידמה" שמבטאים רעיונות של השאיפה לטוב, אלא רק בזיהוי שוק שבו אפשר להרוויח:

Disruption has a totally different history. It’s a way to avoid the word "progress," which, even when it’s secularized, still implies some kind of moral progress. Disruption emerges in the 1990s as progress without any obligation to notions of goodness. And so "disruptive innovation," which became the buzzword of change in every realm in the first years of the 21st century, including higher education, is basically destroying things because we can and because there can be money made doing so. Before the 1990s, something that was disruptive was like the kid in the class throwing chalk. And that’s what disruptive innovation turned out to really mean. A little less disruptive innovation is called for.

‘The Academy Is Largely Itself Responsible for Its Own Peril’

זה בוודאי לא מה שהחינוך צריך.

מטרה ראוייה

ריצ'רד ווג'וודסקי יודע לכתוב. הוא יודע להתמקד על הדברים החשובים באמת, ולנסח אותם יפה. ואם כך, הגיוני שמצטטים אותו. בפוסט על "אוטונומיה" הוא סוקר את ההיסטוריה שלו – גם כלומד וגם כמלמד – ומנסה למצוא את החוט המקשר של מה עושה הוראה להוראה טובה:

If there is one thing I would encourage in education, it's not technology for technology's sake. It's not content for content's sake. It's certainly not more testing. It's autonomy. Autonomy for all teachers, public or private. And with that autonomy should come responsibilities. Responsibilities to the students. Because effective teachers aren't teachers who make test scores go up; they are teachers who raise their students up.

So that the students can be autonomous.

Autonomy

ובמיוחד מוצא חן בעיני שהוא לא מסיים בכך שהמורה זקוק לאוטונומיה, אלא שהוא מוצא בכך מטרה רחבה יותר.

לשם זה חינוך?

שר החינוך של ארה"ב, ארני דונקן, נאם בקולורדו לפני מספר ימים. בנאום הזה הוא הציג את החזון שלו להצלחת מערכת החינוך.

Go ahead and boo me… I fundamentally think that our school day is too short, our school week is too short and our school year is too short.

You're competing for jobs with kids from India and China. I think schools should be open six, seven days a week; 11, 12 months a year.

Education Secretary says kids need more school

חזון? התלמידים כבר משועממים עד אימה בבית הספר, אבל בעתיד הם יוכלו להשתעמם במשך יום לימודים ארוך יותר שמתפרס על כמעט כל השנה. ולמה? מפני שצריכים להתחרות עם הודו ועם סין. וקוראים לזה חינוך.

גם קמפוס הוא טכנולוגיה

סטיב אסקאו מגיב לטענה שהנסיון לקדם קורסים מקוונים בארצות באפריקה הוא סוג של אימפריאליזם תרבותי. הוא מנסה להראות שהטענה הזאת מתעלמת מההיסטוריה, ומהעובדה שגם הקמפוס המסורתי היה סוג של אימפריאליזם תרבותי.

First proposition: the campus, like the computer, is a technology, an instructional technology.

Second proposition: there are many students for whom the lecture hall and notetaking is a poor instructional technology, and who do not learn much in the conventional classroom

Third proposition: the campus is a very expensive instructional technology. Keeping the building clean and the lawns trimmed and the parking lots patrolled costs — and of course it costs millions to build the campus in the first place. The 26 public and private universities in Ghana, where my work is now, are breaking down: students in hallways because the lecture hall cannot accommodate them, eight students stuffed into a dorm room built for two — and despite all this, only 5% of those 18-22 can be accommodated.

The Campus: The Old Imperialism?

בלי להתייחס לטענה בנוגע לאימפריאליזם, יש חשיבות רבה בקביעה של אסקאו. הוא הרי מזכיר לנו שטכנולוגיה איננה רק מה שהתחדש מאז שנולדנו. קשה לטעון שלטכנולוגיה חדשה יש אמירה תרבותית מבלי לבחון כיצד גם לטכנולוגיות ישנות יותר גם היו "אמירות" תרבותיות. תודה לג'ורג' סימנס לקישר לדיון הזה.

יחי ההבדל ה … קטן?

אחרי אמרו, וגם ממשיכים להגיד, את זה, אבל לפעמים זה נאמר בצורה יפה ותמצית כך שכדאי לצטט. כך עושה ג'ון קונל שמדווח על ביקור בתערוכה של אביזרי הלמידה שהוצגו בכנס BETT לפני שבוע:

Stand after stand at the BETT Show this year seemed to bear witness to a concept of schooling that is just about as far away from the joy of learning as it appears possible to get – it could really only get worse if we were to go back to thrashing kids. Everywhere I wandered I came across little gaggles of people listening intently to someone demonstrating yet another ticky-boxy piece of junk designed to rank and grade kids, to label them, to monitor them and to ‘protect’ them.

Impoverishment of the Educational Imagination

קונל מקווה שאפשר יהיה להבחין בין "חינוך" לבין "למידה", ושהלמידה תנצח. עם זאת, הוא לא משוכנע שכך יהיה.