בסופו של הדבר, לא כך התגלגלו הדברים

אבגני מורוזוב מתאר את ניפוץ חלום האוטופיה הדיגיטלית. היו ימים שבהם אפשר היה לחשוב שכולנו – חובבים, יזמים קטנים, נאבקים בחברות ענק – נחולל שינוי משמעותי בחברה. הרשת היתה אמורה לשחרר אותנו מידיהם של בעלי ההון ובמקום זה נבנה עולם של שיתוף מתוך רצון:

So the myth of the user-as-an-artist is gone. But today the spirit of techno-populism thrives on two subsequent equally potent myths: those of the user-as-entrepreneur and the user-as-consumer. They promise a lot – more decentralisation, efficiency, informality – while concealing the actual dynamics of the digital economy. As a result, the digital future that does await us – one of centralisation, inefficiency and control – is harder to discern.

From Airbnb to city bikes, the ‘sharing economy’ has been seized by big money

היום, כאשר המציאות כל כך שונה ממה שייחלנו, קשה אפילו לזכור שהיה חלום כזה. הריכוזיות חוגגת, ויכול להיות שהגיע הזמן להודות שנכשלנו.

פרסומות ללא הפסקה

עוד בימים הראשונים של ה-WWW זכינו לפרסומות בדפי ווב שכוונו אלינו באופן ספציפי, והיכולת להתמקד בדברים שמעניינים אותנו ואולי במה שנרצה לקנות הלכה והשתכללה. היכולת הזאת מזמן הפסיקה להפתיע אותנו. ובכל זאת, היום המידה שבה אנחנו חשופים לנסיונות למכור לנו משהו די מדהימה. אלנה סמואלס, ב-The Atlantic, כותבת על הפרסומות שמשולבות, די ב-"טבעיות", לתוך המכשירים של Amazon:

It’s both eerie and comforting. We can be marketed to throughout our day—when we’re reading, watching TV, cooking dinner, browsing the Internet—and we might not even mind it, because the ads we’re seeing are for things we realize that we actually want.

וכפי שאחת המרואיינות בכתבה מציינת, בעיני המפרסמים (וכמובן גם בעיני Amazon) פחות מאשר מדובר בפרסומת, מדובר ב-"שירות" שממנו אנחנו אמורים להרוויח (ולהגיד תודה):

Advertisers love this: “It allows a brand to be part of a solution, as opposed to pushing an ad message,” said Lin.

The Amazon Selling Machine

באמת, אחד המאפיינים המרכזיים של העולם הדיגיטאלי של היום הוא עד כמה אנחנו מוצפים בנסיונות למכור לנו משהו. אולי ביסודו (אולי בכוונה הבסיסית?) ה-Echo של Amazon אמור לעזור לנו במטלות היום-יומיות שלנו, אבל אין ספק שהיכולת שלו לחדור עמוק לתוך החיים שלנו הופכת אותו להיות מכונת פרסומות משוכללת ביותר.

לא ברור לי היכן הבעיה

סטפן מרש (Stephen Marche) טוען שהבעיה היסודית של התקשורת הדיגיטאלית נמצאת במציאות המוזרה שבה אנחנו חושפים, וחשופים, לעוד ועוד מידע פרטי, אבל זה הולך יד ביד בירידה תלולה של אמפטיה. הוא מכנה את התופעה הזאת intimacy without empathy. הוא כמובן איננו הראשון לטעון שהאינטרנט הופך אותנו לנכים רגשיים. ומוזר, אפילו טיפה כואב, לראות כיצד הוא מנסה לקשור את המצב הזה למשהו טבוע בטכנולוגיה.

אבל דווקא הדוגמה שהוא מביא בפתח הכתבה שלו רומזת כמעט על ההפך:

RECENTLY MY SON visited a Holocaust Museum where a program called New Dimensions in Testimony provided a hologram of an Auschwitz survivor. The unreal man would answer any question the children asked about the horrors of history. The kids loved it because they could ask anything. “Do you hate the Germans?” “Do you still believe in God?” “What was the worst thing that happened?” My son explained that the students never would have been able to ask those questions of a real person because it would have been embarrassing. This is the angel of the future. It has no flesh, so you can be truly intimate with it.

The Crisis of Intimacy in the Age of Digital Connectivity

בקרוב לא תהיה בכלל אפשרות לראיין שורדי שואה. אולי אין תחליף למגע אישי, אבל בעתיד תלמידים בכלל לא יוכלו לשאול שאלות מהסוג שבני של מרש שאל. נדמה שהריאיון עם הולוגרמה, "מלאכותי" ככל שיהיה, בכל זאת מקרב את התלמיד להזדהות ולאמפתיה. ההתנגדות של מרש היא תרגיל פילוסופי, ואולי חושף העדר אמפתיה מצידו שגדול יותר מאשר זאת של הטכנולוגיה.

טיפה על השפעתו של הכלי


התפרצות הר הגעש באיסלנד מנעה מדייוויד ויינברגר להגיע לאנגליה ולהרצות על הרעיונות שמתגבשים אצלו לקראת ספרו החדש. בבלוג שלו הוא מדווח על מה שהוא התכוון להגיד:

Now that — thanks to the Web — we can’t know anything without simultaneously knowing that there is waaaaay too much for us to ever know, knowledge and knowing are changing. The old strategy of reducing knowledge to what our medium (paper) can handle is being replaced by new strategies appropriate for the inclusive nature of knowledge in a medium built out of links. (Links are about including more and more; books are about excluding everything except what really really counts.)

        What I would have said at Nature

הלוואי והחינוך היה מקדיש קצת מחשבה לדרכים שבהם הידע, ודרכי הידיעה, משתנות בעקבות השינויים בטכנולוגיות (ספרים, למשל) שמכילים את הידע הזה.

נחמד מאד, אבל לא בהכרח מה שדרוש


אם מישהו יתעקש לתת לי iPad כמתנה, אני בוודאי לא אסרב לקבל אותו. ובכל זאת, ועם כל ההפעלות מטכנולוגיה נהדרת, מדובר בכלי שמתקשה להלהיב. נדמה לי שדיוויד ויינברגר מיטיב להסביר למה:

Will it do well? I dunno. Probably. But is it the future of reading? Nope. It’s the high-def, full-color, animated version of the past of reading.
 
The future of reading is social. The future of reading blurs reading and writing. The future of reading is the networking of readers, writers, content, comments, and metadata, all in one continuous-on mash.

        The iPad is the future of the past of books

אין שום דבר פסול במכשיר דיגיטאלי שיאפשר לנו לקרוא ספרים (הרבה ספרים) בהנאה ובנחת, מבלי להעמיס על המדפים שכבר מלאים מדי. אבל אם מדובר בעתיד של הקריאה, צריכים להתקדם לכיוונים אחרים. אגב, ג'ורג' סימנס מעלה ספקות מהיבט חשוב אחר לגבי עד כמה המכשיר החדש הזה באמת יהיה לטובתנו.

הדרך היא העיקר – גם בגשמי, וגם בדיגיטאלי


קתי דיווידסון מצביעה על אחת הפספוסים הגדולים של מערכות החינוך של היום:

Coupled with no longer walking to school, with the extreme limitations parents and teachers today put on kids' physical experience of play, we have created home and school environments for the sedentary. I mean the intellectually sedentary too. Lack of movement, lack of process, lack of trial and error, lack of participation and getting your hands dirty, lacking of making things, making ideas, making art and music: we've substituted a very ends-oriented idea of knowledge when digital culture should be all about how we get there, with an understanding that "there" is never finished. It always needs updating. Like that project in the basement that never is perfect enough, life online is a constant, a process.
 
Where in schools today do we teach kids not only how you draw upon everything you know–and that which your friends know–to make something but, once made, you then use that knowledge to move on to the next thing? The end product is not the point. It is the struggle and the joy of getting there.

        Make!

במיוחד מוצא חן בעיני כאן ההתייחסות השווה – גם לפעילות פיסית, של לעשות משהו עם הידיים, וגם לפעילות השכלית, לעשות משהו רעיוני. ובנוסף, היא מדגישה שבתרבות הדיגיטאלית לדרך חשיבות מיוחדת – אולי במיוחד מפני שכמו שציינו כבר לפני שנים, הטקסט הדיגיטאלי איננו צריך להסתיים אי-פעם.

טיפה של פרספקטיבה


קתי דייווידסון מהרהרת על ההבדל בין אתר אינטרנט סטטי לבין אתר דינאמי שמהווה צומת של פעילות מחשבתית בין משתמשיו. לפני שהיא התחילה להתעניין בדיגיטאליות דייוודסון חקר את תפקידו של הרומן (סוגה ספרותית יחסית חדשה במאה ה-18) בגיבוש רעיונות על האומה האמריקאית. זה מאפשר לה לערוך השוואה:

The novel was the video-game of the late eighteenth-century, the most popular form, the form the kids loved, the form that scared parents, preachers, and pundits because it seemed to be everywhere and uncontrollable. Before, print meant the Bible and maybe a psalm book. Suddenly there were lending and circulating libraries where young people and working people could borrow books. And because of mass-production of paper and ink and mechanization of the printing press too, the cost of making books was coming down so it was possible for publishers to turn out lots and lots of books, appealing to this new audience.

        Democracy in a Webby World

היא כותבת שהיו כאלה שחששו שהסוגה הזאת, והמציאות החדשה של דפוס זול ובלתי-מרוסן, תוביל לאנרכיה פוליטית. נשמע מוכר.

לצעוד קדימה לעבר


טום הופמן מביא סרון וידיאו שמציג גירסה מתוקשבת עתידית של שבועון ספורט (שהיום גם מודפס וגם יש לו אתר אינטרנט). הוא מצטט את סקוט מקלוד שמתלהב ומציין שהנה, מדובר בעתיד של כתבי עת ועיתונים. הופמן רחוק מאשר להיות משוכנע:

Really? The future of magazines is digital magazines with video? This is what people thought the future would be like before the World Wide Web was invented. Maybe SI could mail this out on a CD-ROM every week.

        A Vision of 2012… circa 1993

אכן, קשה להבין את ההתלהבות של מקלוד – הטכנולוגיה אמנם מאד מרשימה, אבל האפשרויות של הרשת גדולות בהרבה, וההבטחה שונה.

רק היבט אחד מהתמונה השלמה


טרי פרידמן כותב על כתבה בעיתון על הרצאה שבה הוא נכח. מתברר שפרידמן שמע משהו שונה מאד ממה שמופיע בכתבה. ההרצאה עסקה במקום של "אוריינות דיגיטאלית" בבית הספר, ופרידמן מהרהר שהדגש על האוריינות הזאת מוטעה – בעצם, יש צורך להדגיש אוריינות כלפי כל סוגי המדיה, ולפתח מיומנויות חקר טובים, וזאת מפני שכישורים דיגיטאליים הם רק חלק מתוך מכלול כישורים לימודיים חשובים:

Just as cyber-bullying and e-safety are actually subsets of a bigger picture, so is digital literacy. Given that many adults, including teachers, take it for granted that young people are born digitally literate there is a real danger that we will take younsters' word for it when they tell us they know all about internet literacy. It seems to me that, to do the best job we can, we need to get back to basics and even go so far as to leave anything digital out of the picture entirely until students understand these principles in a general sense first.

        'Digital literacy' is a red herring

לא פעם ההתלהבות מה-"דיגיטאליות" של בני נוער מעוור אותנו לעובדה שללא כישורים למידויים בסיסיים, כישורים דיגיטאליים אינם יכולים לשרת את הלמידה של התלמידים שניחנים בהם.

גישה אחרת לזמן ולמרחב


קנדס שיבלי מציגה תרגיל שמיועד לעזור לנו להסתגל למציאות חדשה – מציאות המושפעת מהדיגיטאליות, מציאות שחלוקת הפעולות שלנו לתוך קטגוריות ברורות כבר איננה קיימת.

For those of us accustomed to being told when to talk, walk, eat, and even go to the bathroom (in 41 minute increments with 3 minutes between), the shift in culture between our familiar schoolworld and the broader e-world is as difficult as right-brain/left brain shift. Forget the digital native/immigrant thing. All of us are living a tectonic shift in time/space reality.

        Altering Time and Space: Thinking Counterclickwise

התרגיל עצמו – לתאר לעצמנו שימושים שונים של Twitter ושל Skype – איננו כל כך מעניין (אם כי אינני הקהל המתאים לתרגיל כזה). אבל עבור מורים רבים שחוזרים עכשיו לשנת לימודים חדשה הדגש של שיבלי על השינוי רב ההיקף שכלי תקשוב מחוללים בחיים שלנו בוודאי משמעותי מאד.