דיגיטאליות – עמוד 3

בין הקנקן למה שיש בו

וירג'יניה הפרמן במדור שלה בניו יורק טיימס כותבת על ההשפעה של הטכנולוגיה על הכתיבה. היא מדגישה שאי אפשר להפריד את התוכן (שהוא החלק שאלה שכותבים רואים כעיקר) מהכלים שמכילים אותו.

Does anyone still believe that the forms of movies, television, magazines and newspapers might exist independently of their rapidly changing modes of distribution? The thought has become unsustainable. Take magazine writing. In school or on the job, magazine writers never learn anything so broad as to “tell great stories” or “make arresting images.” You don’t study the ancient art of storytelling. You learn to produce certain numbers and styles and forms of words and images. You learn to be succinct when a publication loses ad pages. You learn to dilate when an “article” is understood mostly as a delivery vehicle for pictures of a sexy celebrity. The words stack up under certain kinds of headlines that also adhere to strict conventions as to size and tone, and eventually they appear alongside certain kinds of photos and illustrations with certain kinds of captions on pages of certain dimensions that are often shared with advertisements. Just as shooting film for a Hollywood movie is never just filming and acting in a TV ad is never just acting, writing for a magazine is never just writing.

Content and Its Discontents

ניקולס קאר, כזכור, מציין שהסביבה הדיגיטאלית יוצרת מצב שבו הוא איננו מסוגל לקרוא מסמך ארוך או לעקוב אחר רעיון מורכב. יש בביקורת שלו אמירה לגבי העדיפות של הקריאה המעמיקה. אבל הפרמן רומזת שאין כאן מה לשפוט – כל אמצעי פשוט דורש סוג ביטוי שונה.

ספר הוא ספר הוא ספר

כריס קלטי מסכם את ששה החודשים הראשונים מאז הופעת הספר שלו – גם בדפוס, וגם כקובץ להורדה חופשית. הוא מגלה שהופעה בו זמנית כזאת כבר איננה יוצרת ענין רב, ובלי שיווק אינטנסיבי, קשה לקבל קוראים רבים.

The Internet is dead. Well maybe it’s not that bad, but the era when simply putting something online guaranteed orders of magnitude more readers/viewers/listeners than normal is long gone. To put a finer point on it, let’s say the ‘Age of Boing Boing’ is dead. Sorry University Presses, you missed it. The place is just so saturated with everything and everybody that it now feels more like normal life and less like some special place. This amounts to saying that things have returned to normal levels of hard work. To get a book to sell, one has to invest a lot of work in marketing it, promoting it and distributing it—-but all these things now include new forms of marketing promoting and distribution online. Just putting a book online means nothing unless one is going to work hard to bring attention to it.

Two Bits at Six Months

הספר של קלטי הוא ספק אקדמי, אבל עוסק בנושא שעשוי לעניין רבים. לכן הוא אולי דוגמה טובה שממנו אפשר ללמוד. אבל סביר להניח שהוא צודק – עברו הימים שבהם ספר ברשת, אפילו עם אלמנטים אינטראקטיביים כמו הספר של קלטי, מעורר התעניינות.

טעם של עוד

ג'ף ג'רוויס מדווח על הרצאה של דייוויד ויינברגגר בכנס בגרמניה. לטעמי, הדיווח קצר מדי.

David Weinberger at Burda’s DLD in Munich says knowledge, as we’ve traditionally known or referred to it, is singlar, binary, simple, scarce, and settled. Those properties of knowledge, he says, are, not by accident, also the properties of the book. We think with our things. Knowledge, in short, was atoms. So now, we’re digitizing and connecting in an age of abundance. There’s an abundance of good and of crap but, he says, we’re much better at dealing with the abundance of crap. Yes, we filter it, kill it. David says that when there’s an abundance of good, our institutions are not built for it. “Control does not scale,” he says, “except at tremendous human costs.”

Weinberger’s wisdom

ויינברגר יודע למקד עניינים – אנחנו טובים יותר בטיפול בזבל מאשר בטיפול באיכות. אפשר לקוות שההרצאה במלואה תופיע אי-שם.

האם עוד חשוב שמשהו "שייך" לנו?

קבין קלי איננו שולל את חשיבות הקניין, אבל הוא חושב שיותר ויותר האופציה של גישה "חופשית" דרך תשלום של מס, או השכרה, עדיפה על הבעלות שרק מכבידה עלינו:

Ownership is not as important as it once was.

I use roads that I don't own. I have immediate access to 99% of the roads and highways of the world (with a few exceptions) because they are a public commons. We are all granted this street access via our payment of local taxes. For almost any purpose I can think of, the roads of the world serve me as if I owned them. Even better than if I owned them since I am not in charge of maintaining them. The bulk of public infrastructure offers the same "better than owning" benefits.

Better Than Owning

לפי קלי, ככל שהדיגיטאלי חודר לתוך העולם הגשמי נגלה שאנחנו מעדיפים להשכיר, וגם נרגיש יותר נוח עם המצב הזה. הרעיון די קוסם, אם כי לא קשה לחשוב על מספר לא קטן של בעיות שעוד רחוקות מאד מפתרון במודל הזה.

ומה לגבי גישה חופשית?

רוברט דרנטון, בין היתר המנהל שהספריות של אוניברסיטת הרווארד, סוקר את האווירה התרבותית של המאה ה-18. הוא מוצא פריחה ופתיחות תרבותית, אבל גם צד פחות מלבב:

The personal conflicts were compounded by social distinctions. Far from functioning like an egalitarian agora, the Republic of Letters suffered from the same disease that ate through all societies in the eighteenth century: privilege. Privileges were not limited to aristocrats. In France, they applied to everything in the world of letters, including printing and the book trade, which were dominated by exclusive guilds, and the books themselves, which could not appear legally without a royal privilege and a censor's approbation, printed in full in their text.

Google & the Future of Books

בהמשך הוא בוחן את ההסכם שהושג עם גוגל בעניין הדיגיטאציה של ספריות אקדמיות, ומעלה שאלות קשות בנוגע לעתיד הנגישות החופשית.

כאן ועכשיו … ולנכדים

שרה פרז מהרהרת בנוגע ליכולת שלנו לחוות את הרגע. היא שואלת אם אולי הקלות שבא אנחנו יכולים לשמור ולתעד בעזרת הטכנולוגיה גורמת לנו להיות עסוקים מדי בתיעוד, ופחות בחוויה עצמה:

Thanks to technology, we never have to forget any experience of our lives. We can snap photos, annotate them, and share them with others instantly. We can archive them to the timeless web for posterity. And maybe one day, our great-great-grandkids can pursue our social network profiles in the cached pages of Internet Archive and learn everything we ever wanted the world to know about us. And yes, that's great. It's amazing, really.

But what about us and the lifetime we spent recording these things? Did we waste our lives documenting them and forget to live?

Technology is Great, but Are We Forgetting to Live?

האמת היא שאין זאת שאלה חדשה, והיא אפילו איננה חדשה לטכנולוגיות דיגיטאליות. אני נוטה לחשוב גם שאין עליה תשובה. מדובר בשאלה שפשוט חייבים לשאול מידי פעם על מנת שנוכל לאזן את סדר העדיפויות שלנו. ובכל זאת, טוב שהיא שאלה.