קתי דיווידסון מצביעה על אחת הפספוסים הגדולים של מערכות החינוך של היום:
|
Coupled with no longer walking to school, with the extreme limitations parents and teachers today put on kids' physical experience of play, we have created home and school environments for the sedentary. I mean the intellectually sedentary too. Lack of movement, lack of process, lack of trial and error, lack of participation and getting your hands dirty, lacking of making things, making ideas, making art and music: we've substituted a very ends-oriented idea of knowledge when digital culture should be all about how we get there, with an understanding that "there" is never finished. It always needs updating. Like that project in the basement that never is perfect enough, life online is a constant, a process. Where in schools today do we teach kids not only how you draw upon everything you know–and that which your friends know–to make something but, once made, you then use that knowledge to move on to the next thing? The end product is not the point. It is the struggle and the joy of getting there. Make! |
במיוחד מוצא חן בעיני כאן ההתייחסות השווה – גם לפעילות פיסית, של לעשות משהו עם הידיים, וגם לפעילות השכלית, לעשות משהו רעיוני. ובנוסף, היא מדגישה שבתרבות הדיגיטאלית לדרך חשיבות מיוחדת – אולי במיוחד מפני שכמו שציינו כבר לפני שנים, הטקסט הדיגיטאלי איננו צריך להסתיים אי-פעם.
