שרה לואיס היא מרצה בהיסטוריה של האמנויות בהרווארד. בניו יורק טיימס היא סוקרת חלק מההיסטוריה של הצילום – כיצד ה-לובן (whiteness) נעשה להנחת יסוד בפיתוח צילומים. לואיס כותבת שתחום המחקר שלה בוחן כיצד בדמוקרטיה הזכות להיות מוכר קשורה להשפעה של התמונה, הדמות, וכיצד היא נתפסת במרחב הציבורי. למרבה הצער היא מוצאת שהנחות היסוד היסטוריות בנוגע להתאמה של צבע בצילום עוד מלוות אותנו:
| Photography is not just a system of calibrating light, but a technology of subjective decisions. Light skin became the chemical baseline for film technology, fulfilling the needs of its target dominant market. For example, developing color-film technology initially required what was called a Shirley card. When you sent off your film to get developed, lab technicians would use the image of a white woman with brown hair named Shirley as the measuring stick against which they calibrated the colors. Quality control meant ensuring that Shirley’s face looked good. It has translated into the color-balancing of digital technology. In the mid-1990s, Kodak created a multiracial Shirley Card with three women, one black, one white, and one Asian, and later included a Latina model, in an attempt intended to help camera operators calibrate skin tones. These were not adopted by everyone since they coincided with the rise of digital photography. The result was film emulsion technology that still carried over the social bias of earlier photographic conventions. |
אולי בעיקר מפני שמדובר בהנחות יסוד סמויות השפעתן עלינו עדיין חזקה.
