הופכים הוגה לפקיד

דייוויד גראבר הוא מרצה לאנתרופולוגיה ב-London School of Economics, אבל הוא בוודאי מוכר טוב יותר כאחד ההוגים האידיאולוגיים של תנועת Occupy. גראבר מצהיר שהוא אנארכיסט. לאור זה לא צריך להפתיע שהוא ביקורתי מאד כלפי האקדמיה. בכתבה ב-Chronicle of Higher Education הוא קובל על השתלטות הניהול על ההוראה, הלמידה, והמחקר שבעיניו צריכים להיות במרכז העשייה הקדמית. הוא מתאר מצבים שבהם חוקרים אקדמיים מצויינים ממלאים תפקידים ניהוליים שדורשים הכנת ניירות עבודה שבסך הכל מצדיקות את קיומם:
Experiences like that revealed to me a special vision of hell: Eternal damnation is a group of people performing unnecessary, unpleasant tasks that they are bad at and can’t stand doing — but spend all their time on anyway because they are so indignant about the prospect that anyone else might be doing less. Change, if it is to come, will have to come from outside the academy.

Are You in a BS Job? In Academe, You’re Hardly Alone

רעיון האקדמיה הוא רעיון מצויין. אבל אם לא ידענו זאת קודם, גראבר עוזר לנו להבין שהמציאות רחוקה מאד מהרעיון.

הדפדפן איננו רק פותח צוהר לפרסומות

מייק קאופילד מזכיר לנו שהדפדפן Netscape (שאפשר שלהגיד היה הבסיס לפיירפוקס שרבים מאיתנו משתמשים בו היום) נקרא במקור Netscape Navigator. במילים אחרות, המטפורה המרכזית של הדפדפן היתה מטפורה של לעזור לנו לנווט את דרכינו בתוך ים ה-WWW. הוא טוען שתחילה זה אכן מה שקרה, אבל שבמהלך השנים הדפדפנים נסוגו מהייעוד הזה. אמנם יכולות התצוגה הלכו והשתפרו ללא היכר, אבל בתחום העזרה לגולש באיתור מידע על הדפים שאליהם הוא מגיע נשאר פשוט למדי:
Early in the history of the browser various features were introduced that helped with navigation: bookmarks, bookmark organization, browsable history, omnibar search, URL autocomplete (which ended up eroding bookmark use). Icons showing when a connection was secure. Malicious site blocking. But as the web developed, the main focus of the browser wars ended up being less the browser as a navigation device and more the browser as an application platform. The interaction designs and renderings browsers support still advance year over year but the browser as a piece of user-focused software stalled decades ago. Mobile use, with its thin, crippled UI, just compounded that trend. Extensions were proposed as a solution for extensibility, but the nature of them just served to further impoverish core development.

We Should Put Fact-Checking Tools In the Core Browser

לפי קאופילד אפשר היה אחרת. אפשר לתכנת לתוך הדפדפנים עזרים שבאמצעותם גולשים יוכלו לבדוק את המקורות של המידע שאליו הם מגיעים. הוא איננו רוצה לשחרר את הגולש מלעשות זאת בכוחות עצמו, תוך זיהוי fake news ועוד, אבל זה בוודאי לא יכול להזיק שהדפדפן גם ימלא כאן תפקיד.

תחושה מדומה של "קהילה"

כתבה ארוכה ב-New York Magazine מביאה את התייחסויותיהם של קבוצה די גדולה של אנשי הי-טק שליוו את צמחית הווב ממש מתחילתו. כולם מבקשים להסביר כיצד קרה שטכנולוגיה שהיתה אמורה להביא אור לעולם כולו נחשבת כעת כל כך בעייתית. בין היתר, הם מתמקדים במודל הפרסומות, וברצון לגרום לכמה שיותר אנשים לצפות בפרסומות האלו. במובא נוח קולווין (Noah Kulwin) מצביע על ההבדל הגדול בין פרסומות של רשתות שידור לבין פרסומות באינטרנט:
The advertising model of the internet was different from anything that came before. Whatever you might say about broadcast advertising, it drew you into a kind of community, even if it was a community of consumers. The culture of the social-media era, by contrast, doesn’t draw you anywhere. It meets you exactly where you are, with your preferences and prejudices — at least as best as an algorithm can intuit them. “Microtargeting” is nothing more than a fancy term for social atomization — a business logic that promises community while promoting its opposite.

The Internet Apologizes …

אפילו אם לא נוצרה "קהילה", לפחות חשנו שפונים אל ציבור שבמידה מסויימת נעשית ל-"אנחנו". באינטרנט כל אחד ממש לחוד.

לשם מה התקשוב?

איאן בוגוסט מזכיר לנו שעשרים שנים לפני שמארק צוקרברג נפגש עם חברי הקונגרס עשה זאת טייקון טכנולוגי אחר – ביל גייטס. גם אז הובעו חששות כלפי הכוח האדיר שחברות טכנולוגיות צוברות. אבל עם אף הדמיון, בוגוסט מציין הבדל חשוב:
But the role of computing has changed since Gates’s testimony. The computer ceased to be a servant of human life and began to be the purpose for which that life is conducted. That’s the heart of the problem with the technology industry today, and it’s a problem that data-privacy regulation alone has no hope of fixing.

The Dot-Coms Were Better Than Facebook

לפני עשרים שנה חשבנו שביכולתנו לגייס את התקשוב לשרת אותנו, ואילו היום אנחנו חיים בשביל התקשוב. סביר להניח שיש כאן הגזמנה, אבל ההבדל הזה בכל זאת יכול להסביר הרבה על מה שהשתנה מאז.

ה-"מציאות" איננה מה שהיתה פעם

פרנקלין פואר מדווח על ההתקדמות המהירה ביישומי בינה מלאכותית שמאפשרת כבר היום לשלב את פרצופיהם של מפורסמים על הגוף של שחקני פורנו וכך ליצור סרטונים מזויפים שהם בכל זאת נראים אמיתיים ומצליחים לשכנע באמיתותם. אם חשבנו שכבר היום קשה להבחין מה אמת ומה fake news, בעתיד המאד קרוב יהיה הרבה יותר קשה. בין היתר זה יהיה מפני שאנחנו נוטים להאמין למראה עיניים:
In other words, manipulated video will ultimately destroy faith in our strongest remaining tether to the idea of common reality. As Ian Goodfellow, a scientist at Google, told MIT Technology Review, “It’s been a little bit of a fluke, historically, that we’re able to rely on videos as evidence that something really happened.”

The Era of Fake Video Begins

פואר חושש מאד, ואולי אפילו יותר מדי, מהיכולת של הכלים של מציאות מדומה לטשטש עד בלי גבול את יכולת ההבחנה הזאת, אבל אין ספק שאנחנו צועדים לקראת עידן שבו יהיה קשה להסכים על "מציאות" אובייקטיבית.

דוחסים את היסודות – ושואלים מה לא בסדר

כתבה ב-The Guardian בוחנת את הנסיונות של הדור אחרון ללמד רובוטים – בתחום רכישת השפה וביצוע מבחר פעולות. אין זה מפתיע שהמלאכה הרבה יותר קשה מאשר רבים חשבו. מתברר שמילים תלושות אינן נרכשות, ויש צורך שאלו יהיו קשורות לתקשורת משמעותית. גם זה איננו מפתיע. במסגרת הכתבה מובאות דבריה של קתי הירש-פאסק, פרופסורית בתחום התפתחות הילד, שטוענת שבדומה לתעשיית האוכל המהיר בחינוך חשבו (בטעות, כמובן) שמספיק למלא ילדים ב-"תוכן" כדי שילמדו. בהמשך יש לה הערה חשובה בנוגע למתרחש בבית הספר:
Hirsh-Pasek’s mission was to change the way we thought about learning, especially for the poorest kids. “We had this vision that it was so important to get the basics into poor kids,” she told me. “We thought we should drop recess – even though we know being physical helps kids learn, helps build better brains. And we thought we should just do reading and maths, and cut out the arts and all this superfluous stuff like social studies.

How babies learn – and why robots can’t compete

אכן, יש עדיין לא מעטים שמשוכנעים שהפסקות הין בזבוז זמן בבית הספר מפני שצריכים לנצל כל דקה בכיתה ל-"תוכן". לכן מבטלים את ההפסקות, וכאשר הילדים לא לומדים, מסיקים שזה מפני שהמורים לא טובים.

הכלים שמשלימים אותנו

אנדי קלארק נחשב אחד ממדעני הקוגניציה המובילים. רעיונותיו מצביעים על המגבלות של הבינה המלאכותית – "מוח" שאיננו מחובר לגוף ואיננו מכיר את העולם דרך הגוף. ברובד "פשוט" יותר התפיסה של קלארק גם מראים לנו שהכלים הקוגניטיביים שלנו באמת מרחיבים את היכולות שלנו:
He believes that the mind extends into the world and is regularly entangled with a whole range of devices. But this isn’t really a factual claim; clearly, you can make a case either way. No, it’s more a way of thinking about what sort of creature a human is. Clark rejects the idea that a person is complete in himself, shut in against the outside, in no need of help.

The Mind-Expanding Ideas of Andy Clark

רעיונות כאלו אינן חדשות. הם מופיעים בספרות החינוכית בצורה זאת או אחרת כבר יותר מעשרים שנה. אבל תמיד נעים לראות שאנשים שבחזית המדע מבטאים אותם.

כאשר משתמשים ברגש כנשק

רבים, אולי רבים מדי, מתייחסים לפרשה של שימוש במידע של משתמשי Facebook על ידי Cambridge Analytica. לא מעט זעם נשפך על Facebook שלכאורה בדגה בבעלי החשבונות שלא תיארו לעצמם שהמידע האישי שלהם ישרת מטרות פוליטיות – ובמיוחד מטרות פוליטיות מנוגדות לדעותיהם. אחרים מזכירים לנו שאין סיבה להיות מופתעים. איתן צוקרמן (Ethan Zuckerman) הוא אחד מאלה. הוא מציין שמדובר במצב מוכר היטב. אבל הוא גם מחדד נקודה שמצביעה על השינוי המשמעותי שרשתות חברתיות ואיסוף המידע האישי חוללו:
Tribalism, manipulation, and misinformation are well-established forces in American politics, all predating the web. But something fundamental has changed. Never before have we had the technological infrastructure to support the weaponization of emotion on a global scale.

This Is So Much Bigger Than Facebook

יכול להיות שבאמת אין חדש, אבל קנה המידה השתנה, וזה משנה את הכל.

אולי מתגמשת כאן מגמה?

דן כהן כותב שהוא מנסה לחזור לכתיבה בבלוג שלו. הוא רוצה להיות משוחרר, כמה שיותר, מהפלטפורמות כמו Facebook ו-Twitter שאמנם מעניקות מרחב להבעה עצמית, אבל משתמשות במידע של "חבריהן" למטרות שלהן. כהן כותב אחרי הפרסום על השימוש במידע אישי אצל Cambridge Analytics, וברור שהפרשה הזאת משפיעה עליו. הוא גם מודע לכך שקשה לאנשים פרטיים, בבלוגים אישיים, להתמודד מול הפלטפורמות הגדולות:
It is psychological gravity, not technical inertia, however, that is the greater force against the open web. Human beings are social animals and centralized social media like Twitter and Facebook provide a powerful sense of ambient humanity—the feeling that “others are here”—that is often missing when one writes on one’s own site. Facebook has a whole team of Ph.D.s in social psychology finding ways to increase that feeling of ambient humanity and thus increase your usage of their service.

Back to the Blog

לכאורה מזמינים אותנו להיות חלק ממפעל אנושי רחב היקף – ומשקיעים הון כדי להבטיח שנעשה זאת. רצוי לא להתפתות.

הגברת הזרות – בעזרת האוטונומיות

בדרך כלל כאשר אנחנו קוראים על חדירת מכוניות אוטונומיות לתוך הערים שלנו מספרים לנו על שיפור הבטיחות, על חסכון הזמן (נוכל לעבוד בזמן הנסיעה) ועוד. איאן בוגוסט, שעוקב אחר התהליך הזה מבקש לבחון את השינוי בקשר שלנו למכוניות. בעבר, גם אם לא היה לנו ברור כיצד הן פועלות, לפחות ידענו שכאשר מסובבים את המפתח המנוע מופעל, וכשמתחילים לנסוע אנחנו בשליטה. אבל עם מכוניות אוטונומיות זה עשוי להשתנות.
When I reported on Uber’s Tempe autonomous test fleet last November, I observed how different the cars made the city feel. Standing on a median not unlike the one Herzberg allegedly stepped off into the path of Uber’s Volvo SUV, the entire relationship between humans and automobiles seemed to shift—the very texture of urban life is altered when a person cannot look a driver in the eye to gauge their intentions, or when a two-ton machine is run by an array of sensors and computers, whose decisions are foreign to human reasoning.

Can You Sue a Robocar?

מתרחש שינוי משמעותי בקשר שלנו למכונית ולסביבה. יתכן שיהיה שיפור ברמת הבטיחות, אבל הוא יגיע במחיר של זרות, של התרחקות מהתחושה שאנחנו מבינים את העולם.
css.php