דייוויד גראבר הוא מרצה לאנתרופולוגיה ב-London School of Economics, אבל הוא בוודאי מוכר טוב יותר כאחד ההוגים האידיאולוגיים של תנועת Occupy. גראבר מצהיר שהוא אנארכיסט. לאור זה לא צריך להפתיע שהוא ביקורתי מאד כלפי האקדמיה. בכתבה ב-Chronicle of Higher Education הוא קובל על השתלטות הניהול על ההוראה, הלמידה, והמחקר שבעיניו צריכים להיות במרכז העשייה הקדמית. הוא מתאר מצבים שבהם חוקרים אקדמיים מצויינים ממלאים תפקידים ניהוליים שדורשים הכנת ניירות עבודה שבסך הכל מצדיקות את קיומם:
| Experiences like that revealed to me a special vision of hell: Eternal damnation is a group of people performing unnecessary, unpleasant tasks that they are bad at and can’t stand doing — but spend all their time on anyway because they are so indignant about the prospect that anyone else might be doing less. Change, if it is to come, will have to come from outside the academy. |
רעיון האקדמיה הוא רעיון מצויין. אבל אם לא ידענו זאת קודם, גראבר עוזר לנו להבין שהמציאות רחוקה מאד מהרעיון.
