טכנולוגיה אישית לבעיה ציבורית


אמנדה מול כותבת על חברת הזנק חדשה של עמק הסיליקון שמזמינה אותנו לשלוח דגימה של צואה ולקבל בחזרה מידע מפורט על מצב מערכת העיכול שלנו כך שנוכל לקבוע לעצמנו דיאטה מתאימה. לשון הפרסום של החברה גדושה במינוח טכנולוגי שאמורה, כנראה, לשכנע אותנו שאנחנו יכולים לשכלל את הגוף שלנו בצורה אופטימלית. היא כותבת:

This language says a lot about how Viome and an ever-increasing number of new health companies are encouraging people to think and talk about nutrition: as a problem of personal technology, where losing weight isn’t an experience of self-deprivation, but one of optimization, not unlike increasing a year-old iPhone’s battery life or building a car that runs without gas.

The Harder, Better, Faster, Stronger Language of Dieting

להשמנת היתר שחוגגת בחברה המערבית מקורות רבים, אבל בעיקר יש לראות בה תופעה כלל חברתית שנובעת מהשיווק המאסיבי של מאכלים משמינים ומזיקים לבריאות. אבל בעמק הסיליקון הפתרון הוא אישי והם מוכנים למכור לנו מוצר שיאפשר לפרט, לכאורה, לטפל בעצמו.

המוסיקה נכנסת באוזן אחת …

דייוויד טורנר סוקר את השינויים שעברו על הדרכים שבהן אנחנו צורכים מוסיקה. הוא טוען שהתקליט היווה אמצעי זול להביא מוסיקה לתוך הבית – הרי לפניו אנשים קנו פסנתרים ותווים מודפסים של שירים פופולאריים על מנת לשמוע מוסיקה בבית. יחד עם זה, כמובן, התרחש שינוי משמעותי – במקום ליצור את המוסיקה באופן פעיל נעשינו למאזינים מלבד. אבל עיקר המאמר של טורנר מתמקד בשינוי החולף של ה-mp3 שאיים על השליטה של תעשיית המוסיקה המוקלטת. על אף העובדה שרבים מאיתנו ראו ב-mp3 סוף פסוק, ניפוץ השליטה של התעשייה, הזרמת המדיה (streaming) החזירה את השליטה לידי חברות ענק, ויחד עם זה גם יצרה הזדמנות להציף אותנו בפרסומות:

This surveillance-based music streaming is advertising-supported and treats music not as a good but as a data point for better targeted ads.

The Last Format

היום, בזכות ההזרמה, אין לנו בעלות על המוסיקה שלנו. היא איננה "שייכת" לנו, אלא בדומה לרדיו רק מוגשת לנו. ותעשיית המוסיקה יכולה להזרים לנו עוד ועוד מאותו הדבר, כאשר נעשה יותר ויותר קשה להחשף למשהו שונה או יוצא דופן. כמו-כן, קשה לצלול לתוך מוסיקה מסויימת כאשר אנחנו קטע רודף קטע (או שיר רודף שיר) והכל הופך למוסיקת רקע.

לא רק המוצר, גם המשווק

פייסבוק מקדם תפיסה חדשה – צירוף משמשים לתוך לקהילות בעלות משמעות. סביר להניח שהמהלך הזה נובע מההנחה שכבר קשה לגרום עוד ועוד אנשים לפתוח חשבונות, ולכן יש צורך להתמקד יותר בכמעט הזמן שמקדישים לכלי. חברוּת ב-"קהילה משמעותית" עשויה להגביר את תחושת השייכות, וכך להביא משתמשים להשאר זמן רב יותר בסביבת הכלי. אלקסיס מדריגל מסביר שיש כאן "יתרון" נוסף. לא יהיה צורך לשלם משכורת לאלה שמנהלים את הקהילות האלו. הם יעשו זאת בהתנדבות:
From this perspective, Facebook’s push into groups is another form of the weirding of labor that’s become a hallmark of the technology industry. For decades, if a company needed something done, they hired people, paid them hourly or a salary, and sent them a W-2. Platforms made it easier to organize labor from a larger, more casual workforce, and “Uber for everything” soon meant that all kinds of people were doing some work for a tech company, but paid by the trip or the scooter collected or the food delivered.

When You’re Not Just the Product on Facebook, but the Manager

וכך מה שמכונה (בוודאי בטעות) הכלכלה החברתית תמשיך להביא רווחים לבעלי החברות, ולנצל את מי שמנדב את עבודתו ללא תמורה כספית.

הופכים הוגה לפקיד

דייוויד גראבר הוא מרצה לאנתרופולוגיה ב-London School of Economics, אבל הוא בוודאי מוכר טוב יותר כאחד ההוגים האידיאולוגיים של תנועת Occupy. גראבר מצהיר שהוא אנארכיסט. לאור זה לא צריך להפתיע שהוא ביקורתי מאד כלפי האקדמיה. בכתבה ב-Chronicle of Higher Education הוא קובל על השתלטות הניהול על ההוראה, הלמידה, והמחקר שבעיניו צריכים להיות במרכז העשייה הקדמית. הוא מתאר מצבים שבהם חוקרים אקדמיים מצויינים ממלאים תפקידים ניהוליים שדורשים הכנת ניירות עבודה שבסך הכל מצדיקות את קיומם:
Experiences like that revealed to me a special vision of hell: Eternal damnation is a group of people performing unnecessary, unpleasant tasks that they are bad at and can’t stand doing — but spend all their time on anyway because they are so indignant about the prospect that anyone else might be doing less. Change, if it is to come, will have to come from outside the academy.

Are You in a BS Job? In Academe, You’re Hardly Alone

רעיון האקדמיה הוא רעיון מצויין. אבל אם לא ידענו זאת קודם, גראבר עוזר לנו להבין שהמציאות רחוקה מאד מהרעיון.