רק העריכה? אולי בקרוב גם הכתיבה!

ביאנה בוסקר, ב-The Atlantic מדווחת על סופרת אלמונית שהתחילה לכתוב על הטלפון החכם שלהם והפכה לסנסציה והיום גורפת כסף רב. נושא ה-fan fiction שהיה נקודת הזינוק של הכותבת הוא נושא מרתק, אבל ההיבט שבמיוחד מעניין בכתבה הוא הקשר ההדוק שהכותבת מקיימת עם הקוראים שלה – עד למצב שבו היא משנה את מה שהיא כותבת כדי להתאים לציפיות שלהם. מתברר, אבל שלא מדובר רק במשוב של קוראים. החברה/אפליקציה שדרכה היא כותבת מנסה לפענח את הציפיות של הקוראים באמצעים טכנולוגיים כך שתמיד יהיה אפשר להתאים לרצונות ולציפיות שלהם:

“I had feedback every day, all day,” Todd said. “I always just felt like a puppet master playing with everybody’s emotions and doing this with the characters.” Wattpad is going even further by analyzing data on its stories—including sentence structure, vocabulary, readers’ comments, and popularity—in an effort to deduce exactly what makes a book succeed. In time, it may try to automate the editing process.

The One Direction Fan-Fiction Novel That Became a Literary Sensation

וכמובן אין צורך לעצור בתהליך העריכה. נדמה שלא רחוק היום שבו האלגוריתם יידע לתוך את הספר בעצמו, מותאם באופן מדוייק לקוראים כך שאפשר להבטיח מראש שיהיה רב-מכר.

למה בכלל לכתוב לבד?


ג'נה מקוויליאמס כותבת על החוויה שהיא עוברת כאשר היא כותבת יחד עם מישהו אחר, ולא לבדה, בסביבה סגורה ושקטה כמו שהיא למדה לכתוב כאשר היא היתה סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטה.

These days, I embrace openness, collaboration, and collective knowledge-building; and producing, circulating, and building upon others' ideas online meets these interests nicely. In fact, this "writing publicly for a networked public" thing meets my needs like gangbusters.

בהמשך היא מביאה שיר שהיא כתבה עם שותף (יש גם סרטון של קריאת השיר) שעוסק, בין היתר בנושא התקשוב בחינוך:

explosion:
in 1984 papert blew up the school or said computers would
{they didn’t
or if they did, they hid it}
it's a long revolution
a slow evolution
characterized by dilution and diffusion
and confusion
sometimes, but joy too, and profusion, collusion and elocution
and hope, and motion, and implosion
of space and time and multiple uses
we lifted our tech and it calmly spoke through us.

        thoughts on creative writing, MFA programs, and the social beat

לקורא זכייה כפולה – גם הרהורים מאד קולעים, וגם שיר עם מסר משכנע.

החלק הקשה שבכתיבה


ויליאם זינסר מלמד בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה. הוא ביקש לנאום/לשוחח עם שנתון הסטודנטים המתחילים בבית הספר שאנגלית איננה שפת האם שלהם. בנאום הוא מתאר את נקודות החוזקה של האנגלית, וגם את חולשותיה. הוא מבקש להסביר מהי כתיבה טובה – כתיבה קצרה, ממוקדת, פעילה.

The epidemic I’m most worried about isn’t swine flu. It’s the death of logical thinking. The cause, I assume, is that most people now get their information from random images on a screen—pop-ups, windows, and sidebars—or from scraps of talk on a digital phone. But writing is linear and sequential; Sentence B must follow Sentence A, and Sentence C must follow Sentence B, and eventually you get to Sentence Z. The hard part of writing isn’t the writing; it’s the thinking. You can solve most of your writing problems if you stop after every sentence and ask: What does the reader need to know next?”

        Writing English as a Second Language

אני מודה שאינני מצליח לכתוב לפי ההנחיות של זיסנר. אינני יכול להגיד שאני תמיד מעוניין לכתוב כך, אם כי לצערי גם אם אני רוצה קשה לי. אבל כך או כך, יש כאן ניסוח שרצוי לחזור אליו וללמוד ממנו.

העיקר, שיהיה מובן וברור


ה-APA הוציא מהדורה מחודשת של ספרו הקאנוני שקובע את סגנון הכתיבה והציטוט של כתיבה אקדמית. אך מה לעשות, המהדורה מלאה ב…טעויות. מה עושים? במקום להוציא מהדורה מחודשת, מפרסמים דפי תיקון ומזמינים את המשתמשים בספר לערוך את התיקונים בספרים שלהם. אין ספק שמדובר בבזיון, ומגיבים רבים נהנים מההזדמנות לצחוק על מדקדקים שלא הצליחו לדקדק. ג'יי פפמן, לעומתם, מצהיר שאולי הגיע הזמן לוותר על הדקדקות. העיקר, הבהירות:

I've never understood why people are so hung up on it. I've never bought an APA manual. Maybe the fact that the APA can't follow it will teach people that it just doesn't matter. Thankfully apa.cls and apacite do a good enough job to suit me.
 
On the other hand, I do get annoyed when people (read students) don't come close to getting it right. I don't much care if you know when to et al, but cite stuff in the text with some authors and a year in a place that is least disruptive to the flow of the text, but still where I can tell who's work you're talking about. And include enough information in the citation that I can find the article, OK?

        Why you shouldn't spend much time learning APA style

אין צורך להזניח סגנון קריא וברור, אבל הכלל החשוב ביותר צריך פשוט להיות שאפשר להבין את הכוונה.

גם היא אומרת את זה


טוריל מורטנסן, חוקרת בלוגים נורווגית ומרצה באוניברסיטה שם, כותבת, בין היתר, שאם היא איננה כותבת את ההרצאות שלה, הסטודנטים שלה אינם מצליחים לעקוב אחריה. היא מדווחת שהיא לומדת לשנות את ההרגל הזה, אבל בכל זאת, היא ממשיכה לכתוב – זאת פשוט הדרך שבה היא מארגנת לעצמה את מחשבותיה.

What's worth blogging, one asks oneself once in a while. And hey, let's admit it, the world won't stop spinning if I don't blog. I do however find that something else stops spinning, and that's those wheels in my brain. I am, as the blog indicates, a person who thinks while writing. Or, that's not true: I am a person who needs to write in order to organise my thoughts.

        What's up in Volda?

נמשכתי לראשונה לבלוג של מורטנסן בגלל שמו – Thinking With My Fingers – שכמובן מסגיר את הכוונות שלה. אבל היא, כמובן, איננה היחידה שרואה בכתיבה אמצעי לעשות סדר בראש.

לפני הנייר


אנדרו וואט מספר סיפור נהדר על שיעור שבו הוא הביא את תלמידיו למבוך שהוא בנה שמכיל מבנה אבנים שבצורה דומה לסטונהנג' פועל כלוח שנה. תחילה התלמידים לא התרשמו, אבל לאט לאט התפתחה דיון:

Then one boy asked me, “why didn’t they just write this stuff down? I mean, they could just note this stuff on a calendar.”
 
I said, “Alex, this is the calendar.”
 
“Right, but why not just write it on paper?”
 
“Because there wasn’t any paper, and there wasn’t any writing.”
 
“Ok, but why didn’t they just invent them?”
 
“Well, they did… eventually. About six thousand years after they started keeping track of the motion of the sun and moon using these primitive computers made out of stones.”

        Paperless Friday

המתנגדים לדיגיטאליות אינם מסוגלים לתאר לעצמם עולם ללא נייר … אפילו אם האנשות הצליח "להעביר מידע" בלי הכתיבה באופן די מוצלח במשך חלקים מרחבים מקיומה.

תלמידים שאוהבים לכתוב


דוג נון כותב על פעילות כתיבה של התלמידים שלו – דווקא פעילות שהוכנסה לתוך המערכת מפני שלא היה זמן לשיעור אחר אחרי יום הצילומים של התלמידים. הוא מתאר מספר תלמידים בכיתה לפי סגנונות הכתיבה שלהם, ומצטט קטע כתיבה מהנה במיוחד של אחד התלמידים. בין היתר, הוא מציין שכאשר הוצע להם לכתוב, התלמידים הוציאו את המחשבים הניידים בכיתה והתחילו לכתוב כאילו זה היה דבר טבעי ביותר. לא הפריע לו שכל אחד כתב בסגנון האישי שהוא מסגל לעצמו:

Academic style has its place in school, but we don’t need to dwell exclusively on formal writing. Writing conventions – spelling and punctuation – are important, but the kids have wide latitude with topics and length of their pieces. What good are reading and writing if all kids ever do is generate tired texts they’ve been directed to produce in school? The writing they’re all most likely to do is just this sort of thing – creative and informal. I see the curriculum as a jumping-off point rather than a destination. We’re going for it, and having fun messing around with writing.

        Ripped in Pieces

אכן, נון בוודאי צודק – אם התלמידים שלנו יכתבו כאשר הם יסיימו את בית הספר, סביר להניח שהכתיבה שלהם תהיה בלתי-פורמאלית ויצירתית, וטוב שהם יכולים להנות מהחוויה הזאת עכשיו.

שוב, למה כדאי לכתוב בלוג


זאת כמובן לא הפעם הראשונה שאני מתייחס לנושא הזה, ואין ספק שלא מעטים כבר ביטאו את הרעיון בצורה מוצלחת ומשכנעת. ובכל זאת, כאשר המילים קולעות, כדאי לצטט אותן. ריצ'רד ווג'וודסקי מסביר את הערך הגדול שבכתיבת בלוג, ובמיוחד בכתיבת בלוג אצל מורים:

Because to blog is to teach yourself what you think.
 
And sometimes what we think embarrasses us and we must then confront our thoughts and consider whether there are alternatives.
 
This is real maturity. Because real maturity is not about having the right answers, it's about having the audacity to have the wrong answers and re-address them in light of contemplation, self-argument, and experience.

        Why Teachers Should Blog

אכן, אנחנו רוצים שהתלמידים לא יתביישו לטעות, והדרך הטובה להקנות להם את ההעזה הזאת היא להעיז בעצמנו.

מפי המשוררת


קיי ריאן היא משוררת החצר (poet laureate) של ארה"ב. לא קראתי הרבה משיריה, אבל מה שקראתי ניחן בפתיחות הגובלת בפשטות, אם כי מדובר בפשטות שבוודאי דורשת עבודה רבה. קן רונקוביץ כותב על ראיון שנערך עם ריאן בו היא מספרת על הרצון שלה לתמוך בקולג'ים קהילתיים – קולג'ים שיעזרו ברכישת יסודות כמו מיומנויות כתיבה. היא מסבירה למה בעיניה יכולת הכתיבה חשובה כל כך:

But learning to write goes beyond fundamental employment skills. "You don't know what you think unless you can write," says Ryan.
 
"I think we have to make an object, because the conversation inside ourselves is so intimate that we can't see it unless we can make a product and see it. In a way, writing creates a second person for you. When you write you are two people. Because you are writing to the writer and the writer is talking to you."

        A Poet Laureate For Community Colleges

תענוג לקרוא כיצד משוררת מצליחה לבטא את זה!

אישי מול ציבורי – בכתיבה


טרי פרידמן מגיב לדבריו של ג'יי קרוס על כך שאולי, לאור הכלים החדשים האחרים שעומדים לרשותנו, אנחנו כבר לא זקוקים לבלוג (גם אני הגבתי – עם הרהור דומה):

I love writing, so in that sense blogging is a nice activity in itself, regardless of audience. Interestingly enough, through reading Stephen Downes' Online Daily newsletter I came across this post by Jay Cross about moving on from blogging and going on to something called ‘lifestreaming’, on the grounds that blogging is too introspective. Well, I am with Cyril Connelly here:
 
"Better to write for yourself and have no public, than to write for the public and have no self."
 
This is interesting, isn’t it? We are always telling pupils they must learn to write for an audience, and for different audiences. While I would agree that those are important skills, I also think we should encourage them to write for the sake of writing, ie for self-expression — which can itself take many different forms.

        My views on blogging

אם איננו קשובים לעצמנו, ומשתמשים בבלוג על מנת לעשות סדר במחשבות שלנו, לשמוע את הקול האישי שאיננו תמיד נשמע באופן ברור וזקוק לכתיבה כדי לקבל צורה, ספק אם נוכל להגיד משהו בעל משמעות לאחרים.