דוג נון כותב על פעילות כתיבה של התלמידים שלו – דווקא פעילות שהוכנסה לתוך המערכת מפני שלא היה זמן לשיעור אחר אחרי יום הצילומים של התלמידים. הוא מתאר מספר תלמידים בכיתה לפי סגנונות הכתיבה שלהם, ומצטט קטע כתיבה מהנה במיוחד של אחד התלמידים. בין היתר, הוא מציין שכאשר הוצע להם לכתוב, התלמידים הוציאו את המחשבים הניידים בכיתה והתחילו לכתוב כאילו זה היה דבר טבעי ביותר. לא הפריע לו שכל אחד כתב בסגנון האישי שהוא מסגל לעצמו:
|
Academic style has its place in school, but we don’t need to dwell exclusively on formal writing. Writing conventions – spelling and punctuation – are important, but the kids have wide latitude with topics and length of their pieces. What good are reading and writing if all kids ever do is generate tired texts they’ve been directed to produce in school? The writing they’re all most likely to do is just this sort of thing – creative and informal. I see the curriculum as a jumping-off point rather than a destination. We’re going for it, and having fun messing around with writing. Ripped in Pieces |
אכן, נון בוודאי צודק – אם התלמידים שלנו יכתבו כאשר הם יסיימו את בית הספר, סביר להניח שהכתיבה שלהם תהיה בלתי-פורמאלית ויצירתית, וטוב שהם יכולים להנות מהחוויה הזאת עכשיו.
