כתיבה – עמוד 2 – על קצה ה…

אישי מול ציבורי – בכתיבה

טרי פרידמן מגיב לדבריו של ג'יי קרוס על כך שאולי, לאור הכלים החדשים האחרים שעומדים לרשותנו, אנחנו כבר לא זקוקים לבלוג (גם אני הגבתי – עם הרהור דומה):

I love writing, so in that sense blogging is a nice activity in itself, regardless of audience. Interestingly enough, through reading Stephen Downes' Online Daily newsletter I came across this post by Jay Cross about moving on from blogging and going on to something called ‘lifestreaming’, on the grounds that blogging is too introspective. Well, I am with Cyril Connelly here:

"Better to write for yourself and have no public, than to write for the public and have no self."

This is interesting, isn’t it? We are always telling pupils they must learn to write for an audience, and for different audiences. While I would agree that those are important skills, I also think we should encourage them to write for the sake of writing, ie for self-expression — which can itself take many different forms.

My views on blogging

אם איננו קשובים לעצמנו, ומשתמשים בבלוג על מנת לעשות סדר במחשבות שלנו, לשמוע את הקול האישי שאיננו תמיד נשמע באופן ברור וזקוק לכתיבה כדי לקבל צורה, ספק אם נוכל להגיד משהו בעל משמעות לאחרים.

בין מבחנים ללמידה

דוג נון כותב על מבחנים וסטנדרטים, ועל הקשיים שבהם הוא ומורים טובים אחרים נתקלים כאשר הם מנסים ליישר קו עם המבחנים, לפמרות שהם יודעים שאין קשר בין המבחן ללמידה משמעותית. מתברר שגם התלמידים אינם מבינים את הקשר:

This afternoon before they left, I told my students that tomorrow was the writing test. “I hate writing,” I heard someone say.

“No you don’t,” I told him. “You guys are great writers and you write all the time.”

“Oh yeah. We have a whole website full of our writing,” he said.

Make Your Mark Heavy and Dark

וכאשר התלמידים אינם מודעים להישגים של עצמם – כי אלה אינם נמדדים במבחנים סטנדרטיים, כמובן – ברור שמשהו לא מתפקד נכון.

היתכן בלוג במקום מאמר אקדמי?

מרטין וולר בוחן את היחס בין המאמרים האקדמיים שהוא כותב, לבין מספר הפוסטים שהוא כותב לבלוג שלו. הוא מגלה (לא להפתעתו) שהוא פרסם יותר מאמרים אקדמיים לפני שהוא התחיל לנהל את הבלוג שלו. הוא מביא שתי סיבות אפשריות לכך:

1) The motivation to write papers has decreased – apart from getting an RAE ranking, the main reason to publish is to share ideas and fulfill a creative urge to write. Blogging meets these needs better than formal publications.

2) There is more than one way to network. I'm not a big fan of attending conferences (I've got enough bags, thanks), but I used to go to quite a few as this was the only way of getting to know those in your field. So, I used to write conference papers to achieve this aim. Now, I have a much wider and richer network through blogging and twitter, so that motivation is also reduced. I still think it's valid, and meeting people face to face adds to that network, but it doesn't have the monopoly it once did.

Blogging impacts on formal academic output

בסביבה האקדמית מאמרים שמתפרסמים בכתבי עת מכובדים מוסיפים לסטטוס של הכותב, דבר שבדרך כלל לא קורה עם פוסטים לבלוג. אבל לפי וולר הוא כותב מפני שהוא רוצה לשתף, ומפני שפשוט יש לו דחף לכתוב, ולכן הירידה במספר המאמרים שהוא מפרסם איננה מפריעה לו.

געגועים (אולי מוגזמים) לכתב היד

קיתי בורנז פלורי איננה משוכנעת שהמעבר מכתב יד להקלדה הביא לא רק טוב. היא אמנם כותבת היום באמצעות מעבד תמלילים, אבל היא רואה יתרונות רבים בפיתוח של כתב יד קריא ואסתטי.

And so is everything. With the exception of the odd thank-you note or letter from Aunt Gertrude in Florida, we seldom see anything handwritten in our mailboxes. I suspect there are actually people alive today who have never received a letter written with a pen on paper and mailed in an envelope with a stamp.

"SCRIPT & SCRIBBLE": IN DEFENCE OF PENMANSHIP

היא כותבת יפה, ואולי עבור אלה מאיתנו שגדלו עם עט ביד קשה לזנוח לחלוטין את כתב היד. אישית, יש לי תמיד פתקים רבים בכיס, וגם ברכות נכתבות, על פי רוב, ביד. ובכל זאת, קשה לא להרגיש שמדובר כאן בגעגועים לעבר שלא היה עד כדי כך ורוד.