האם עוד חשוב שמשהו "שייך" לנו?


קבין קלי איננו שולל את חשיבות הקניין, אבל הוא חושב שיותר ויותר האופציה של גישה "חופשית" דרך תשלום של מס, או השכרה, עדיפה על הבעלות שרק מכבידה עלינו:

Ownership is not as important as it once was.
 
I use roads that I don't own. I have immediate access to 99% of the roads and highways of the world (with a few exceptions) because they are a public commons. We are all granted this street access via our payment of local taxes. For almost any purpose I can think of, the roads of the world serve me as if I owned them. Even better than if I owned them since I am not in charge of maintaining them. The bulk of public infrastructure offers the same "better than owning" benefits.

        Better Than Owning

לפי קלי, ככל שהדיגיטאלי חודר לתוך העולם הגשמי נגלה שאנחנו מעדיפים להשכיר, וגם נרגיש יותר נוח עם המצב הזה. הרעיון די קוסם, אם כי לא קשה לחשוב על מספר לא קטן של בעיות שעוד רחוקות מאד מפתרון במודל הזה.

heard it through the grapevine


מרשל קירפטריק, בבלוג ReadWriteWeb כותב על המקרה באנגליה בו גבר רצח את אשתו הפרודה כאשר הוא גילה שהיא עדכנה את הסטטוס שלה ב-Facebook מנשואה לפנוייה. הוא מציין שלא מדובר סתם בסיפור סנסציוני עם היבט אינטרנטי, אלא סיפור שמצביע על תמורות חברתיות בעלות משמעות שנצטרך ללמוד להכיר:

The integration of new social networking into the lives of hundreds of millions of people around the world is dramatically changing communication and introducing unknown new dynamics into ages old-interpersonal issues, including psychosis and violence. There are new questions to ask.

        Facebook Murder Reflects Cultural Shifts

קירפטריק מציין שנצטרך ללמוד את הדרכים שבהן "תקשורת" ברשתות חברתיות שונה מהתקשורת שהכרנו לפניהן.

געגועים (אולי מוגזמים) לכתב היד


קיתי בורנז פלורי איננה משוכנעת שהמעבר מכתב יד להקלדה הביא לא רק טוב. היא אמנם כותבת היום באמצעות מעבד תמלילים, אבל היא רואה יתרונות רבים בפיתוח של כתב יד קריא ואסתטי.

And so is everything. With the exception of the odd thank-you note or letter from Aunt Gertrude in Florida, we seldom see anything handwritten in our mailboxes. I suspect there are actually people alive today who have never received a letter written with a pen on paper and mailed in an envelope with a stamp.

        "SCRIPT & SCRIBBLE": IN DEFENCE OF PENMANSHIP

היא כותבת יפה, ואולי עבור אלה מאיתנו שגדלו עם עט ביד קשה לזנוח לחלוטין את כתב היד. אישית, יש לי תמיד פתקים רבים בכיס, וגם ברכות נכתבות, על פי רוב, ביד. ובכל זאת, קשה לא להרגיש שמדובר כאן בגעגועים לעבר שלא היה עד כדי כך ורוד.

ומה לגבי גישה חופשית?


רוברט דרנטון, בין היתר המנהל שהספריות של אוניברסיטת הרווארד, סוקר את האווירה התרבותית של המאה ה-18. הוא מוצא פריחה ופתיחות תרבותית, אבל גם צד פחות מלבב:

The personal conflicts were compounded by social distinctions. Far from functioning like an egalitarian agora, the Republic of Letters suffered from the same disease that ate through all societies in the eighteenth century: privilege. Privileges were not limited to aristocrats. In France, they applied to everything in the world of letters, including printing and the book trade, which were dominated by exclusive guilds, and the books themselves, which could not appear legally without a royal privilege and a censor's approbation, printed in full in their text.

        Google & the Future of Books

בהמשך הוא בוחן את ההסכם שהושג עם גוגל בעניין הדיגיטאציה של ספריות אקדמיות, ומעלה שאלות קשות בנוגע לעתיד הנגישות החופשית.

כאן ועכשיו … ולנכדים


שרה פרז מהרהרת בנוגע ליכולת שלנו לחוות את הרגע. היא שואלת אם אולי הקלות שבא אנחנו יכולים לשמור ולתעד בעזרת הטכנולוגיה גורמת לנו להיות עסוקים מדי בתיעוד, ופחות בחוויה עצמה:

Thanks to technology, we never have to forget any experience of our lives. We can snap photos, annotate them, and share them with others instantly. We can archive them to the timeless web for posterity. And maybe one day, our great-great-grandkids can pursue our social network profiles in the cached pages of Internet Archive and learn everything we ever wanted the world to know about us. And yes, that's great. It's amazing, really.
 
But what about us and the lifetime we spent recording these things? Did we waste our lives documenting them and forget to live?

Technology is Great, but Are We Forgetting to Live?

האמת היא שאין זאת שאלה חדשה, והיא אפילו איננה חדשה לטכנולוגיות דיגיטאליות. אני נוטה לחשוב גם שאין עליה תשובה. מדובר בשאלה שפשוט חייבים לשאול מידי פעם על מנת שנוכל לאזן את סדר העדיפויות שלנו. ובכל זאת, טוב שהיא שאלה.

יחי ההבדל ה … קטן?


אחרי אמרו, וגם ממשיכים להגיד, את זה, אבל לפעמים זה נאמר בצורה יפה ותמצית כך שכדאי לצטט. כך עושה ג'ון קונל שמדווח על ביקור בתערוכה של אביזרי הלמידה שהוצגו בכנס BETT לפני שבוע:

Stand after stand at the BETT Show this year seemed to bear witness to a concept of schooling that is just about as far away from the joy of learning as it appears possible to get – it could really only get worse if we were to go back to thrashing kids. Everywhere I wandered I came across little gaggles of people listening intently to someone demonstrating yet another ticky-boxy piece of junk designed to rank and grade kids, to label them, to monitor them and to ‘protect’ them.

        Impoverishment of the Educational Imagination

קונל מקווה שאפשר יהיה להבחין בין "חינוך" לבין "למידה", ושהלמידה תנצח. עם זאת, הוא לא משוכנע שכך יהיה.

היש קולות שפויים בתוך הרעש?


קית קהאן-האריס ודייוויד הייז, באתר Open Democracy מעלים חששות בנוגע לאיכות הדיון שמתפתח ברשת סביב נושאים רגישים. הטענה שלהם איננו כלפי הרמה הירודה של טוקבקים, אלא כלפי הרעש שנוצר בדיונים הרשת שאינם משאירים מקום לשיקול דעת ולמומחיות בנושאים הנידונים לבוא לביטוי:

This is not just a question of people with too much time on their hands beavering away at the keyboard on controversies that affect nothing – if it were “only” this, there would be little to worry about. The problem goes deeper. It is partly that so much of this activity is harmful and wasteful, in a context where intelligent citizens working in a spirit of constructive dialogue could in principle perform a useful role in clarifying issues and arguments and offering usable ideas to those seeking solutions to the conflicts concerned.

        The politics of ME, ME, ME

קאהן-האריס והייז משוכנעים שהאינטרנט יכול לתרום לפיתוח של אזרחות פעילה, אבל הם מצביעים על מכשולים אמיתיים בדרך למטרה הזאת.

חרדת המיקום?


מתיו הונן, ב-Wired, מקדיש שלושה שבועות לבדיקה של יישומים המבוססים על זיהוי מיקומו הגאוגרפי. אין ספק, יש כאן משהו חדש, וסביר להניח שהוא צודק – התוספת הקטנה הזת עשויה לשנות את הכל.

Simply put, location changes everything. This one input—our coordinates—has the potential to change all the outputs. Where we shop, who we talk to, what we read, what we search for, where we go—they all change once we merge location and the Web.

I Am Here: One Man's Experiment With the Location-Aware Lifestyle

כמו תמיד, יש יתרונות ויש חסרונות, אבל אולי מה שמרשים ביותר היא העובדה שהמציאות החדשה שנוצרת היא בתחומים די פשוטים, אבל לא צפויים מראש.

לרשת תבונה מהעבר?


מספר ספרים הופיעו לאחרונה על פרויקט ה-Great Books של רוברט הוצ'ינס ומורטימר אדלר. באופן כללי כל הביקורות מתייחסות לפרויקט כחלום אוטופי שלא היה לו סיכוי להצליח – ליצור מדף ספרים שמהווה בסיס לאזרחות נאורה. הנושא מרתק, אבל בביקורת חדשה מצאתי גם את ההתייחסות של ג'ון דיואי למפעל של הוצ'ינס, ונדמה לי שזה עוד יותר מעניין:

By the end of the nineteenth century, Harvard had already dismantled the curriculum it adopted more or less unchanged from the medieval European university and replaced it with something like the modern “elective” system. John Dewey developed this approach still further, empowering ever-younger students to choose the courses they wanted. Dewey had a special scorn for Great Books atavists like Hutchins: “The idea that an adequate education of any kind can be obtained by means of a miscellaneous assortment of 100 books, more or less, is laughable.”

        Middlebrow Messiahs

דיואי בוודאי לא חשב שאין חשיבות בקריאת ספרי מופת. אבל היה לו ברור שהקריאה לבדה לא מעניקה הבנה … והבנייה אצל הקורא שהופכת את מה שהוא קורא לידע שימושי עבור עצמו.

פעם זה מאד הרשים אותנו


שרה פרז סוקרת מספר סטרי וידיאו שהועלו ליו-טיוב בתקופה האחרונה שהפכו ויראליים. מתברר שרבים מהם הם מתיחות שיווקיות. היא מודה שלא פעם התופעה מושכת ומעוררת ענין, אבל בסופו של דבר מאכזב.

At best, hoaxes end up leaving you disappointed, at worst, angry. Are those actually the types of feelings marketers want you to associate with the products they're selling? Although clever, fake viral videos may not be the best idea for companies.

        Fake Viral Videos: Is This Good Marketing?

נדמה לי שכמו כל כך הרבה דברים בסביבה האינטרנטית, החיודש הופך לנדוש תוך זמן קצר מאד. כנראה שעדיין אפשר להצליח, או לפחות להרוויח באמצעות מתיחות "ויראליות", אבל הסיכוי די קטן.