על קצה ה… – עמוד 34 – כי לפעמים אין זמן לצלול כל הדרך פנימה … אבל גם כי בלי איזון, נופלים

מגרש משחקים למידע גולמי

מרשל קירקפטריק, ב-ReadWriteWeb מהרהר על המשמעות של ההודעה של אמזון שהם משחררים טרבייט של דאטה על שלל נושאים כך שכל מי שחפץ לעשות משהו איתו יוכל לעשות זאת. מה זאת אומרת "לעשות משהו איתו"? הכוונה היא לאפשר לאנשים לבנות דרכים שונות לבדוק את המידע, להצליב בין חלקים שונים, לבנות דרכים להגיע אל מה שעשוי להיות שימושי לנו – או סתם כדי להבין מה יש שם.

We're talking about an annotated collection of all publicly available DNA sequences, including the Human Genome, huge amounts of chemistry data, machine readable encyclopedic entries about millions of different topics and an entire dump of Wikipedia. US Census data, data from the US Department of Transportation and more. It's all accessible by web applications in no time at all. What do you think this is going to change?

Amazon Exposes 1 Terabyte of Public Data to Developers

קירקפטריק משווה בין פתיחת הנגישות לדאטה הזה לבין הפתיחה של ספריות ציבוריות, ומציין שיכול להיות שמדובר ברשת של ספריות – בשביל רובוטים. והוא כותב את זה כדבר חיובי. קשה אפילו לנחש מה נוכל ללמוד, ולעשות, מכל זה.

יותק קשה מאשר זה נראה

רולן לגראן, הממונה על אינטרנט ומדיה חדשים במו"ל בלגי חשוב, כותב על הנסיון בחברה בה הוא עובד בשימוש בוויקיים:

Our newsroom at Mediafin is transforming into an integrated multimedia operation. To prepare for this, we recently decided to create two wikis to stimulate talk and facilitate media training programs. At the same time we also created another wiki to encourage discussion amongst our readers.

In this very early phase of the experiments, I learned that wikis are still an unusual concept for many people. For people who already know each other well, a wiki can be an efficient way to prepare projects and events, but the tool seems less useful for a group of strangers. Thus, I am not yet convinced that a wiki is a good way to let Mediafin's reading audience create new content.

Wikis Still Slow to Catch on Internally, Externally

מתברר שגם כאשר חושבים שמדובר ברעיון מצויין, היישום עשוי להיות מאד קשה. אין זה מפתיע, אבל הפרטים היותר קטנים הם מה שעושים את הסיפור שלו מעניין.

דרך די הגיונית לארגון הלמידה

תוך דיווח על הרצאה שנשא בכנס, אלן לווין מספר על פרויקט מעניין לארגון הלמידה בכיתה שעליו הוא שמע:

A Colorado chemistry class has turned the structure of class lecture / homework on its head– at home students view lecture videos and access static “content”, the stuff normally done in class– and then use the class time for what used to be homework- projects, problem solving, working through the more challenging part of the lecture material. it seems so basic, but is a complete tradition reversal.

Presentation Bar Props

יכול להיות ששיעורי בית הם שיעורי הבית הם שיעורי בית, והתלמידים לא ירצו לעשות אותם לא משנה מה אנחנו עושים. אבל צריכים להודות שיש כאן רעיון מעניין מאד – שיעורי הבית הם להתכונן לשיעור, ובשיעור עוסקים את מה שפעם עשו בבית.

והם אומרים שאנחנו צריכים הצדקה?

קתי דייווידסון מגיבה למאמר שמופיע בניו יורק טיימס שטוען: In Tough Times, the Humanities Must Justify Their Worth. בצדק, דיווידסון מגיבה בהרבה יותר מאשר רק הרמת גבה. "מי", היא שואלת, "צריך להצדיק את עצמו?".

Really. Because the economy is bad, WE have to justify OUR worth? I don't think so. When the net worth of big business is several trillion dollars in the red, what is the net worth of the humanities that give meaning and value to life? When swindlers walk away for bonuses calculated against our loss, how much does it cost to think deeply and understand? When we are borrowing against the future because of the greedy politics of the MBA's, the derivative traders, and those who believe in unregulated flows of capital (straight into their pockets), we who value history, and truth, and art, and poetry, and critique, and thoughfulness, and introspection, and the social power of culture, are the ones who have to justify ourselves? That is as bad a calculation as the one's made by Morgan Stanley, AIG, Bank of America, Lehmann Brothers, and on and on.

We ARE value added.

NY Times: "Humanities Must Justify Their Worth"

תולי באומן מקיבוץ עמיר, אמן מוכר ומוערך, נהג (לפני שנים) להגיד "תנו לאמנים לנהל את הקיבוץ – יותר גרוע מהמשקיסטים לא יכול להיות". אפשר להגיד משהו דומה גם כאן.

אכן, כך

ריצ'רד ווג'וודסקי איננו הראשון לנסח את זה, ובוודאי לא יהיה האחרון. אבל יש כאן ניסוח מצויין שקולע בול למקום הרצוי של התקשוב בחינוך.

Of course, good teachers have always known this. And I'm sure that many of you are saying to yourselves: "But I've always been more interested in the 'why and how' than the 'what and when'". Well, then this moment was made for you. Because the future of education within the dynamic digital paradigm is a future of questions, not mere facts. And it's not that the technological world has instigated this, rather it's that the technological world has finally caught up to this.

New Tools Catching Up to Old Ways of Thinking?

ולא משנה כמה פעמים קוראים (ואומרים) את זה, ניסוח טוב שווה המון.

להבדיל אלף הבדלות

וו. איי. פאנפאקר כותב ב-Chronicle of Higher Education על ליאונרדו דה וינצ'י, ועל תכונה שלו שאליה לא תמיד מתייחסים – הוא כמעט ולא סיים את הפרויקטים שלו, ובמקום זה קפץ מפרויקט לפרויקט.

Some of Leonardo's entries are short jottings; others are lengthy and elaborate. The notebooks give the impression of a mind always at work, even in the midst of ordinary affairs. He returned to some pages intermittently over many years, revising his thoughts and adding drawings and textual elaborations. Several compendiums have been compiled from his notebooks, but, like so many of us, Leonardo never used his voluminous private writings to produce a single published work.

For the most part, his notebooks — like the commonplace books that were kept by students in the Renaissance (Shakespeare's Hamlet had one, for example) — were a polymath's workshop: a place to try out ideas, to develop them over time, and to retain them until circumstances made them more immediately useful.

How to Procrastinate Like Leonardo da Vinci

דווקא מהדברים האלה נוצר הרושם שליאונרדו היה בלוגר טיפוסי שהעלה דברים לתוך הבלוג שלו על מנת לעשות סדר והגיון לעצמו. ואפילו אם אין זה נכון, נעים לקבל אותו כחבר למקצוע.

ועכשיו יש מחקר שמוכיח!

אני כמובן מתמקד בעניינים הקשורים לתקשוב, אבל לא לרגע חשבתי שאפשר לוותר על הפסקות ועל משחק (ומשחק חופשי!). וכמובן שהדגש על סטנדרטים ועל מבחנים יוצר מצב שבו מצמצמים במשחק החופשי, במקום להרחיב אותו.

New research suggests that play and down time may be as important to a child’s academic experience as reading, science and math, and that regular recess, fitness or nature time can influence behavior, concentration and even grades.

A study published this month in the journal Pediatrics studied the links between recess and classroom behavior among about 11,000 children age 8 and 9. Those who had more than 15 minutes of recess a day showed better behavior in class than those who had little or none. Although disadvantaged children were more likely to be denied recess, the association between better behavior and recess time held up even after researchers controlled for a number of variables, including sex, ethnicity, public or private school and class size.

The 3 R’s? A Fourth Is Crucial, Too: Recess

אז אם מישהו באמת היה זקוק להוכחה מחקרית, היא כנראה באמת קיימת.

עוד מטרה של חינוך טוב

באופן דומה לקנדס שיבלי, דבורה מאיר מתייחסת לנתונים על ההצלחות של בתי ספר ושל מורים, ועל הנטייה שלנו לסמוך על נתונים מסויימים, ולשלול אחרים.

We need schools that “train” our judgment, that help us become adults who are in the habit of bringing judgment to bear on complex phenomenon. This includes judging which expertise to “trust”—and defending such choices; it includes being open-minded about one’s judgments, as well as one’s favorite experts. It includes acknowledging that even experts must live with a substantial degree of uncertainty.

We Need Schools That 'Train' Our Judgment

דבריה של מאיר הם חלק מדו-שיח מתמשך בינה לבין דיאן רביץ' (Bridging Differences), אבל סביב הנושא של כיצד אפשר לקבוע את מידת המקצועיות של מורה, ההבדלים ביניהם די קטנים. שתיהן מבינות, ומדגישות, שמשום מה קובעי המדיניות מתלהבים ממודלים כלכליים שהפער בינם לבין למידה גדול מאד.

חפש את שביל הכסף

ג'ף אוטכט מדווח מכנס על מחשבים בחינוך בצפון מערב ארה"ב. הוא מתאכזב מכך שהדגש הוא כל כלים כמו לוח לבן אינטראקטיבי, ולא על תהליכי ההוראה והלמידה.

In the Pit there was a Interactive Whiteboard company set up down almost every aisle. Classroom clicker systems (like this one) were running a close second. In a down economy with budgets getting slashed…this is what is hot? To me these are add on devices for the classroom and what I feel we need to be focusing on at this time is changing the teaching in the classroom…not adding “stuff” to the classroom. There is so much good free stuff out there…but you can see where the momentum is.

NCCE Day 2

אין חדש תחת השמש, ולא משנה היכן השמש זורחת – כאן או בשם. אבל אין זה צריך להפתיע. כאשר ימצאו דרכים להרוויח כסף מדרכי הוראה הבנייתיות, יש סיכוי שאלה ייהפכו למוצרים שאפשר, ורוצים, לשווק.

מי אמר שזה פשוט?

קנדס שיבלי כותבת על הקושי האמיתי שבאיתור מידע מהימן. אולי אנחנו אומרים לתלמידים שלנו שאפשר לרכוש מיומנויות בסיסיות שבאמצעותן אפשר לשחות בבטחה בים המידע, אבל האמת היא שהעסק די מסובך.

But even collecting and synthesizing good information from reliable sources is a slippery reality. When it comes down to it, nothing we write is any better than the reliable sources we trust — trust just because someone else we trust already trusted them. Even a savvy web user can only use the tests of reputation, references, credentials, and (gulp) Google ranking to decide who to believe. If my network says it’s reliable, I guess I can trust it.

Slippery Reality

המסקנה שלה די פשוטה, אם כי לא בהכרח נכונה – אנחנו סומכים על מקור מפני שאנשים או מקורות שעליהם אנחנו סומכים אומרים לנו שאפשר לעשות זאת. ונדמה לי שגם עבור המיומנים ביותר ב-"מידענות" העסק מצטמצם למשהו די דומה לזה.