לא ברור לי היכן הבעיה

סטפן מרש (Stephen Marche) טוען שהבעיה היסודית של התקשורת הדיגיטאלית נמצאת במציאות המוזרה שבה אנחנו חושפים, וחשופים, לעוד ועוד מידע פרטי, אבל זה הולך יד ביד בירידה תלולה של אמפטיה. הוא מכנה את התופעה הזאת intimacy without empathy. הוא כמובן איננו הראשון לטעון שהאינטרנט הופך אותנו לנכים רגשיים. ומוזר, אפילו טיפה כואב, לראות כיצד הוא מנסה לקשור את המצב הזה למשהו טבוע בטכנולוגיה.

אבל דווקא הדוגמה שהוא מביא בפתח הכתבה שלו רומזת כמעט על ההפך:

RECENTLY MY SON visited a Holocaust Museum where a program called New Dimensions in Testimony provided a hologram of an Auschwitz survivor. The unreal man would answer any question the children asked about the horrors of history. The kids loved it because they could ask anything. “Do you hate the Germans?” “Do you still believe in God?” “What was the worst thing that happened?” My son explained that the students never would have been able to ask those questions of a real person because it would have been embarrassing. This is the angel of the future. It has no flesh, so you can be truly intimate with it.

The Crisis of Intimacy in the Age of Digital Connectivity

בקרוב לא תהיה בכלל אפשרות לראיין שורדי שואה. אולי אין תחליף למגע אישי, אבל בעתיד תלמידים בכלל לא יוכלו לשאול שאלות מהסוג שבני של מרש שאל. נדמה שהריאיון עם הולוגרמה, "מלאכותי" ככל שיהיה, בכל זאת מקרב את התלמיד להזדהות ולאמפתיה. ההתנגדות של מרש היא תרגיל פילוסופי, ואולי חושף העדר אמפתיה מצידו שגדול יותר מאשר זאת של הטכנולוגיה.

שמנו לב שהנעליים האלו ממש אומרות לך "קנה אותנו"

כמעט מידי יום מבשרים לנו על פטנט חדש שמטרתו "לעזור" לנו לקנות טוב יותר (או פשוט – יותר). לאחרונה וולמרט מבקשת לקבל פטנט על ידית לעגלת קניות שמסוגלת למדוד מספר נתונים ביומטריים – קצב הלב, חום הידיים, עוצמת האחיזה, מהירות ההליכה. מספרים לנו שהמידע הזה שיועבר למערכת בתוך החנות יוכל לאפשר לעובדי החנות להגיע אלינו ולהושיט עזרה:

Walmart recently applied to patent biometric shopping handles that would track a shopper’s heart rate, palm temperature, grip force, and walking speed. The patent, titled “System And Method For A Biometric Feedback Cart Handle” and published August 23, outlines a system where sensors in the cart send data to a server. That server then notifies a store employee to check on individual customers.

Walmart Patented a Cart That Reads Your Pulse and Temperature

יש, כמובן, סוגים שונים של עזרה. אולי באמצעות הידית הזאת החנות תדע שנתקפנו בחרדה, או אולי איבדנו את הדרך בתוך חנות אדיר ממדים. אולי. סביר יותר להניח שהמידע שישודר לחנות יאפשר עיצוב "יעיל" יותר של החנות כך שנקנה יותר, ויותר, ויותר. עוד שימוש נפלא של טכנולוגיה מתקדמת.

המכנה המשותף הנמוך ביותר

מוסיקה וטכנולוגיה משולבים היטב זו בזו. אפשר להגיד שמלבד הקול האנושי, יצירת מוסיקה בלתי-אפשרית ללא טכנולוגיה, ואם רוצים שהקול יישמע למרחקים, חייבים לגייס את הטכנולוגיה. לאור זה, איננו צריכים להיות מופתעים שיש מי שטען שהרדיו הורס את המוסיקה, וכך גם התקליט, ויש מי שמשוכנע שה-mp3 היה המספר האחרון אשר בארון הקבורה. מה ש-"נהרס" כאן הוא מה שנתפס עד אז ל-"טבעי", ועבור כל דור יש "טבעי" חדש. ובכל זאת, כנראה שמור מקום מיוחד לטכנולוגיות ה-streaming שמעודדות אותנו לשמוע במקום להקשיב, וכאשר אנחנו עושים זאת אין בעצם צורך במשהו ייחודי במה שאנחנו שומעים:
The algorithm pushes musicians to create monotonous music in vast quantities for peak chart success: hence this year’s tedious 106-minute Migos album, Culture II, and Drake’s dominance. Add in Spotify’s hugely popular artists with no profile outside the platform, widely assumed to be fake artists commissioned by Spotify to bulk out playlists and save on royalties, and music appears in danger of becoming a kind of grey goo.

Has 10 years of Spotify ruined music?

אם ה-streaming נעשה לפס-קול של החיים, אנחנו עשויים לגלות שהחיים שלנו אפורים וחד-גוניים. אולי כבר לפני-כן זה היה נכון, אבל עצוב לגלות זאת (שוב) דרך המוסיקה.

סוף סוף הטכנולוגיה מגוייסת למשהו חשוב

לא עובר יום (יום? בקושי לא עוברת שעה) שאיננו קוראים על עוד תחום שבו הבינה המלאכותית משפרת את החיים שלנו. יש בוודאי תחומים שבהם ה-AI באמת משרתת את האנושות, אבל משום מה אלה נשארים בתחום ההבטחה. אומרים לנו שבקרוב נגלה מחלות לפני שהן פורצות, והציפיות בתחום החינוך גדולות במיוחד. ובינתיים … כתבה ב-Fast Company מראה לנו מה באמת חשוב:
Since its earliest days, Amazon has used AI to come up with product recommendations based on what users already said they liked. The algorithms behind those systems have been tweaked again and again over the years. These days, thanks to machine learning, the recommendations have gotten more dynamic, says Jeff Wilke, the CEO of Amazon’s worldwide consumer division. “Say there’s a new piece of fashion that comes into the fall season,” he explains, “In the past it might take longer for the algorithms that we use to realize that people who bought these shoes also bought this top. And with some of the new techniques we can detect those things earlier, those correlations. And then surface the new top earlier in the season.”

How AI is helping Amazon become a trillion-dollar company

גיוס ה-AI כדי לחזות אלו פרטי בגדים יתאימו לאופנה הרווחת (והרווחית) כדי להפיץ אותם כמה שיותר מהר! הנה, יש לנו באמת שימוש יעיל.

הלוואי והפוליטיקאים היו מבינים את זה

עוד בתקופה שבה אני הייתי תלמיד בבית הספר המטפורה של בית הספר כבית כלא היתה נפוצה, ואני מניח שעוד לפני כן לא מעט תלמידים חשבו כך. מה ששונה היום הוא שהמטפורה הופכת למציאות – אם לא כלא, אז לפחות מכלאה שבה בשם הבטיחות והבטחון שומרים על התלמידים – בעזרת נשק חם, כמובן. סידני פוסל, ב-The Atlantic דן בסוגיה הזאת, ודבריה של נשאי איגוד המורים במדינת ניו מקסיקו ממחישים את המציאות החדשה הזאת:
Stephanie Ly, president of the New Mexico chapter of the American Federation of Teachers, told me. “State revenue for adding new security measures or technology shouldn’t come at the expense of our districts’ bottom lines, which includes opting for security technology at the expense of books, quality facilities, and fully staffed faculties. We oppose armed guards in our schools, and while we want secure facilities, we know that turning our classrooms and campuses into facilities more akin to jails than schools does not serve our students, their families, and our communities well.”

Police-Grade Surveillance Technology Comes to the Playground

כפי שמציין עוד נשיא של איגוד מורים (הפעם במחוז בניו יורק), הבעיה הגדולה ביותר נמצאת בכך שהתלמידים מתרגלים למציאות הזאת. עבורם זה כבר איננו מוזר שבבית הספר יש מצלחות שמזהות פנים, שומרים חמושים, ותרגילי התגוננות תדירים. כך מתנהל היום בית ספר.

מי באמת ירוויח מהאוטומציה?

נדמה שמזמן העבודה היא לא כל חיינו. איננו מתלוננים אם יש לנו יותר פנאי, אם כי אנחנו גם למדנו שהאבטלה איננה רק גוזלת מאיתנו פרנסה – במידה רבה העבודה מעניקה לנו משמעות. עם זאת, אם לא צריכים לעבוד, לא קשה למצוא דברים מעניינים לעשות. בריאן מרצ'נט, ב-The Atlantic, התכתב עם מספר אנשי היי-טק שהצליחו לבנות תוכנות שיבצעו את העבודות שלהם, כך שהם יכולו להמשיך לקבל משכורת מבלי לעשות דבר מעבר להפעיל את התוכנות. מעניין שכמה מהעובדים חשו רגשי אשם – כאילו הם גנבו מהמעבידים שלהם בזה שלא "עבדו", או לא היו עסוקים בשעות העבודה. לעומתם, אחרים היו שלמים עם האוטומציה שהם עצמם הפעילו. ובכל זאת, המצב הזה מעורר שאלות של מי האוטומציה הזאת משרתת:
As it stands, self-automation can be empowering. But as automation techniques become better understood, they may simply become yet another skill set management can expect employees to possess, or learn—passing the gains to their organization, then making themselves useful in some other way. “Employees will increasingly need to automate their own jobs or get moved out,” exhorts the Harvard Business Review. “Worldwide, we’ll see many more top-down managerial mandates for bottom-up automation initiatives.” And the rich and their employee-built bots will again swallow the gains.

The Coders Programming Themselves Out of a Job

מתברר שביסודו של דבר לא מדובר בסוגיה טכנולוגית, אלא כלכלית וחברתית. רק במקרים מעטים העובד שמתכנת את המחשב שלו כדי שיעבוד עבורו באמת מרוויח. כנראה שברוב המקרים המעביד שמח לקחת את ההמצאה של העובד, להפעיל אותה, ולפטר אותו. נכון לעכשיו, כך העולם פועל.

אין מקום להסתתר – ולא ברור שרוצים

איאן פוגוסט, ב-The Atlantic, כותב על מכשיר חדש שאמזון משווקת כתוסף לעוזר הקולי שלו Alexa – שעון קיר שמאפשר למשתמש של Alexa שמפעיל את יישום שעון העצור שלה לראות כמה זמן עובר. לבוגוסט ברור שהוא איננו באמת זקוק לשעון שמחובר ל-Alexa. הרי במקרה הטוב החסכון בזמן או במאמץ מזערי. אבל הוא גם מבין שבמידה לא קטנה דווקא ה-"עזרה" הפשוטה הזאת היא מה שקוסם לנו:
This is how Amazon has infiltrated the home with its voice-activated devices and service. Not through genuine utility, but by scratching the smallest itches of ordinary life—even when Amazon itself is the cause of the initial irritation. The results might be convenient, but they also facilitate a new depth of corporate surveillance.

Amazon Is Invading Your Home With Micro-Convenience

בסופו של התהליך אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בשפע של כלים ש-"מקלים" עלינו, גם כאשר אנחנו יודעים שאין לנו באמת צורך בהם. ובאותו הזמן, כמובן, אנחנו גם מוסרים יותר ויותר מידע על על עצמנו לאמזון. אבל זה כנראה לא באמת מעסיק אותנו.

באל(גוריתם) נשים את מבטחנו

לא חסרים סיפורים שבהם בני אדם נבונים סוגרים את העיניים, או הראש, למציאות ולהגיון ועושים את מה שהאלגוריתם אומר להם לעשות. הנה פריי (Hannah Fry) פותחת כתבה שלה ב-The Guardian עם סיפור כזה שבו נהג כמעט נוהג מעבר לצוק מפני שה-GPS שלו התעקש שהוא כן בדרך הנכונה. היא מביאה סיפורים נוספים, כולל דיווח על תוכנה שפעמים רבות קיצצה בקצבאות של זכאים להן, והגדילה עבור אחרים, פעמים רבות ובאפן שהתברר כאקראית, אבל בית המשפט התעקש לא להכיר בטעויות:
The algorithm was junk. The data was riddled with errors. The calculations were so bad that the court would eventually rule its determinations unconstitutional. It had, effectively, been awarding benefits at random. And yet, when dressed up as a slick and glossy new computer programme, the algorithm brought with it an air of authority that was difficult to argue against.

We hold people with power to account. Why not algorithms?

בעבר למדנו לסמך על "מומחים", גם אם מה שהגדיר את המומחיות היתה בסך הכל שלט נוצץ בדלת או אותיות לפני השם. היום אנחנו יודעים להיות ספקניים כלפי בני אדם, אבל עדיין מתקשים להטיל ספק במה שמחשב פולט, ועם ה-AI זה נעשה יותר ויותר קשה.

עניין של זמן? אפשר לקוות

בריאיון לאתר ספרדי יורגן הברמאס מתייחס (בין היתר, כמובן) להשפעה של האינטרנט על התרבות. הוא מצליח ליצור קצת פרספקטיבה על חבלי הלידה של הדיגיטאליות:
From the time the printed page was invented, turning everyone into a potential reader, it took centuries until the entire population could read. Internet is turning us all into potential authors and it’s only a couple of decades old. Perhaps with time we will learn to manage the social networks in a civilized manner.

הוא גם מתמקד באחד המאפיינים החשובים של כלי מדיה חדשים, מאפיין שבצדק זוכה לביקורת:

I am too old to judge the cultural impulse that the new media is giving birth to. But it annoys me that it’s the first media revolution in the history of mankind to first and foremost serve economic as opposed to cultural ends.

Jürgen Habermas: “For God’s sake, spare us governing philosophers!”

למען האמת, נדמה לי שבמהלך ההיסטוריה כלי מדיה אחרים גם שירתו, ללא בושה, יעדים כלכליים, אבל יש כאן בכל זאת הבחנה חשובה.

לא רק המוצר, גם המשווק

פייסבוק מקדם תפיסה חדשה – צירוף משמשים לתוך לקהילות בעלות משמעות. סביר להניח שהמהלך הזה נובע מההנחה שכבר קשה לגרום עוד ועוד אנשים לפתוח חשבונות, ולכן יש צורך להתמקד יותר בכמעט הזמן שמקדישים לכלי. חברוּת ב-"קהילה משמעותית" עשויה להגביר את תחושת השייכות, וכך להביא משתמשים להשאר זמן רב יותר בסביבת הכלי. אלקסיס מדריגל מסביר שיש כאן "יתרון" נוסף. לא יהיה צורך לשלם משכורת לאלה שמנהלים את הקהילות האלו. הם יעשו זאת בהתנדבות:
From this perspective, Facebook’s push into groups is another form of the weirding of labor that’s become a hallmark of the technology industry. For decades, if a company needed something done, they hired people, paid them hourly or a salary, and sent them a W-2. Platforms made it easier to organize labor from a larger, more casual workforce, and “Uber for everything” soon meant that all kinds of people were doing some work for a tech company, but paid by the trip or the scooter collected or the food delivered.

When You’re Not Just the Product on Facebook, but the Manager

וכך מה שמכונה (בוודאי בטעות) הכלכלה החברתית תמשיך להביא רווחים לבעלי החברות, ולנצל את מי שמנדב את עבודתו ללא תמורה כספית.