למידה – עמוד 3 – על קצה ה…

ועכשיו נראה לכם לקראת מה אתם לומדים

ארטיצ'וק כותבת הנתק שקיים בין מערכת חינוכית שמבקשת להכשיר תלמידים לתפקד בעולם שמחוץ לכיתה, לבין העובדה שההכשרה הזאת מתרחש כאשר הם יושבים בתוך כיתות, ללא קשר לעולם שאודותיו הם אמורים ללמוד.

You have just got to know that if aliens landed in New Zealand between the hours of 8.30am to 3.30pm they wouldn’t realise that earthlings in New Zealand had a nymph form at all – all our 5 to 18 year olds are shut away in classrooms – the irony in this sequestering of our young is that we shut them away from the outside world in classrooms so that they can learn about the world outside the classroom.

I have always argued – that a significant weakness of doing all our teaching and learning in schools and classrooms is their very isolation from the real – I believe that one of the reasons schools cannot ever deliver what they promise in terms of learning what it is to be human is because of their disconnect from the real. Our schools are places identified in part by their isolation and the way they remove a large chunk of the 5 to 18 year olds in society from everyday life between the hours of 8 to 4pm each day.

"Take me to your leader", truants and the classroom as a space between things.

למען האמת, בניית מסגרת "מלאכותית" כדי להעניק כלים, או אפילו להקנות דעת, איננה פסולה. לפעמים קצת מלאכותיות דרושה כדי ליצור רצף לימודי המתאים לגיל ולכישורים. אבל אפילו אם יש בזה חיוב מסויים, הנתק הזה הוא בוודאי הרבה מעבר לדרוש.

אכן, כך

ריצ'רד ווג'וודסקי איננו הראשון לנסח את זה, ובוודאי לא יהיה האחרון. אבל יש כאן ניסוח מצויין שקולע בול למקום הרצוי של התקשוב בחינוך.

Of course, good teachers have always known this. And I'm sure that many of you are saying to yourselves: "But I've always been more interested in the 'why and how' than the 'what and when'". Well, then this moment was made for you. Because the future of education within the dynamic digital paradigm is a future of questions, not mere facts. And it's not that the technological world has instigated this, rather it's that the technological world has finally caught up to this.

New Tools Catching Up to Old Ways of Thinking?

ולא משנה כמה פעמים קוראים (ואומרים) את זה, ניסוח טוב שווה המון.

ועכשיו יש מחקר שמוכיח!

אני כמובן מתמקד בעניינים הקשורים לתקשוב, אבל לא לרגע חשבתי שאפשר לוותר על הפסקות ועל משחק (ומשחק חופשי!). וכמובן שהדגש על סטנדרטים ועל מבחנים יוצר מצב שבו מצמצמים במשחק החופשי, במקום להרחיב אותו.

New research suggests that play and down time may be as important to a child’s academic experience as reading, science and math, and that regular recess, fitness or nature time can influence behavior, concentration and even grades.

A study published this month in the journal Pediatrics studied the links between recess and classroom behavior among about 11,000 children age 8 and 9. Those who had more than 15 minutes of recess a day showed better behavior in class than those who had little or none. Although disadvantaged children were more likely to be denied recess, the association between better behavior and recess time held up even after researchers controlled for a number of variables, including sex, ethnicity, public or private school and class size.

The 3 R’s? A Fourth Is Crucial, Too: Recess

אז אם מישהו באמת היה זקוק להוכחה מחקרית, היא כנראה באמת קיימת.

חפש את שביל הכסף

ג'ף אוטכט מדווח מכנס על מחשבים בחינוך בצפון מערב ארה"ב. הוא מתאכזב מכך שהדגש הוא כל כלים כמו לוח לבן אינטראקטיבי, ולא על תהליכי ההוראה והלמידה.

In the Pit there was a Interactive Whiteboard company set up down almost every aisle. Classroom clicker systems (like this one) were running a close second. In a down economy with budgets getting slashed…this is what is hot? To me these are add on devices for the classroom and what I feel we need to be focusing on at this time is changing the teaching in the classroom…not adding “stuff” to the classroom. There is so much good free stuff out there…but you can see where the momentum is.

NCCE Day 2

אין חדש תחת השמש, ולא משנה היכן השמש זורחת – כאן או בשם. אבל אין זה צריך להפתיע. כאשר ימצאו דרכים להרוויח כסף מדרכי הוראה הבנייתיות, יש סיכוי שאלה ייהפכו למוצרים שאפשר, ורוצים, לשווק.

לא כל שיתוף פעולה היא רמאות

רות ריינרד כותבת על האפשרות, וגם על הצורך, בהתאמה אישית של סביבות למידה לצרכים של הלומד, במיוחד בהתחשב ביכולות של הטכנולוגיות החדשות. היא מעירה שרשתות חברתיות יכולות לשרת את צרכי הלומד, אם כי המורה לא תמיד מבין את זה.

Learners currently understand the usefulness of individual connections is terms of social networking. Recently, a college student was charged with "cheating" because he understood this concept in preparation for an exam–finding individuals who could help him prepare was something he did not even question.

Communities of Learners Redefined: Customized Networks That Impact Learning

כמו רבים אחרים, ריינרד מדגישה שהעובדה שסטודנטים מכירים את השימושים החברתיים של הכלים הנפוצים איננו אומר שהם יודעים לנצל אותם לצרכי למידה. כמובן לא רק חשוב לעזור להם להכיר את השימושים הלימודיים, אלא גם לאפשר להם לנצל אותם.

אולי חשיבה מדעית איננה חשובה כל כך

דיווח ב-Science Daily על מחקר חדש מעורר שאלות חשובות בנוגע לשיטות הוראה. כצפוי, המחקר מגלה שסטודנטים סיניים זוכרים יותר עובדות מאשר עמיתיהם האמריקאיים – אפילו הרבה יותר. אבל בשתי האוכלוסיות היכולת לחשוב באופן מדעי היתה מאד חלשה.

Researchers tested nearly 6,000 students majoring in science and engineering at seven universities — four in the United States and three in China. Chinese students greatly outperformed American students on factual knowledge of physics — averaging 90 percent on one test, versus the American students’ 50 percent, for example.

But in a test of science reasoning, both groups averaged around 75 percent — not a very high score, especially for students hoping to major in science or engineering.

College Freshmen In US And China: Chinese Students Know More
Science Facts But Neither Group Especially Skilled In Reasoning

אפשר, כמובן, לטעון שאף שיטת הוראה איננה מפתחת חשיבה מדעית, אז לפחות אצל הסינים זוכרים יותר. אבל נדמה לי שעדיף לחפש ולפתח דרכי הוראה שמניבות את התוצאה הרצוייה, לא רק תוצאה שאפשר להשלים איתה.

אז יש סביבה, אבל איפה הלמידה?

ג'ון פאליסטר מספר סיפור אישי על ביקור אצל רופא עיניים, ועל הטיול שלו ברחוב שבא אחריו. המראות ברחוב מביאות אותו להרהר על סביבות למידה אישיות:

I was trying hard to ignore the distractions, I was reflecting, not just on my sins, but on the conference that I had attended, in 1990, in that hotel, that I had just walked past. I was organising my learning, sorting things out in my head. The debate about Personal Learning environments drifted in to my head. I had followed numerous discussions that were attempting to define PLEs. I had begun to wonder if we were over cooking the PLE bit. … I decided that, really, it was what the learner ‘does’ in their Personal Learning Environment that determines what they will learn and that this is more important than the environment itself.

A Personal Learning Environment, about to be born?

אין ספק שהוא צודק. פעם אחר פעם אנחנו קוראים מאמרונים שבהם הכותבים מתלהבים מה-PLEs שלהם, ומשום מה, מעבר להתלהבות איננו רואים עדות לכך שמשהו באמת נלמד.

יחי ההבדל ה … קטן?

אחרי אמרו, וגם ממשיכים להגיד, את זה, אבל לפעמים זה נאמר בצורה יפה ותמצית כך שכדאי לצטט. כך עושה ג'ון קונל שמדווח על ביקור בתערוכה של אביזרי הלמידה שהוצגו בכנס BETT לפני שבוע:

Stand after stand at the BETT Show this year seemed to bear witness to a concept of schooling that is just about as far away from the joy of learning as it appears possible to get – it could really only get worse if we were to go back to thrashing kids. Everywhere I wandered I came across little gaggles of people listening intently to someone demonstrating yet another ticky-boxy piece of junk designed to rank and grade kids, to label them, to monitor them and to ‘protect’ them.

Impoverishment of the Educational Imagination

קונל מקווה שאפשר יהיה להבחין בין "חינוך" לבין "למידה", ושהלמידה תנצח. עם זאת, הוא לא משוכנע שכך יהיה.

לרשת תבונה מהעבר?

מספר ספרים הופיעו לאחרונה על פרויקט ה-Great Books של רוברט הוצ'ינס ומורטימר אדלר. באופן כללי כל הביקורות מתייחסות לפרויקט כחלום אוטופי שלא היה לו סיכוי להצליח – ליצור מדף ספרים שמהווה בסיס לאזרחות נאורה. הנושא מרתק, אבל בביקורת חדשה מצאתי גם את ההתייחסות של ג'ון דיואי למפעל של הוצ'ינס, ונדמה לי שזה עוד יותר מעניין:

By the end of the nineteenth century, Harvard had already dismantled the curriculum it adopted more or less unchanged from the medieval European university and replaced it with something like the modern “elective” system. John Dewey developed this approach still further, empowering ever-younger students to choose the courses they wanted. Dewey had a special scorn for Great Books atavists like Hutchins: “The idea that an adequate education of any kind can be obtained by means of a miscellaneous assortment of 100 books, more or less, is laughable.”

Middlebrow Messiahs

דיואי בוודאי לא חשב שאין חשיבות בקריאת ספרי מופת. אבל היה לו ברור שהקריאה לבדה לא מעניקה הבנה … והבנייה אצל הקורא שהופכת את מה שהוא קורא לידע שימושי עבור עצמו.