גם וגם


ג'רד סטיין מהרהר על המקום של הבדידות בתהליך הלמידה של היחיד. הוא מתאר את הבריחה התרבותית הכללית מהחשש של להיות לבד (הוא מקשר לכתבה בנושא הזה שציטטתי כאן לפני כחצי שנה). סטיין מציין שהדגש על למידה באמצעות טכנולוגיות חברתיות פוגע בצורך של היחיד לבחון את עצמו ולקחת אחראיות על הלמידה של עצמו.

This suspicion seems not unfounded, as many educators, collectively enrapted with social media (I claim no distinction here), increasingly look to group scenarios to facilitate learning, focus their inquiry on social connections that may have been once only peripheral to learning, portray networked "knowledge" as a panacea, and de-emphasize the value of individual learning – or even wholly deconstruct, then dismiss it. At the same time, or maybe just in time, a handful of researchers and scholars have recently begun to attend to this area of inquiry with something like an urgency – perhaps out of fear of how solitude is demolished by social media.

        Studious “Passion” for Solitude

ללמידה בצוותא, ולשימוש ברשתות חברתיות בתהליכי למידה יש יתרונות רבים. אבל לא רצוי לאמץ את האלה עד להרחקת הלמידה העצמית מהנוף הלימודי.

מקורות למידה כבר לא חסרים


ג'ון קונל מצטט את איבן איליך מפני שנים רבות – שהוא מגדיר את החינוך (education) כלמידה שמתרחשת בתנאים של חסר באמצעים לרכישת ידע. הוא מהרהר:

Illich’s observation is hugely more material now that it was just two decades ago. The means for acquiring knowledge are certainly no longer scarce, and the implications of that fact for the institutions of formal education, I believe, could be (should be) profound. The guardians of knowledge, like the priests who watched over the mediæval chained libraries … have lost their grip on the sources of information that have given them such authority for hundreds, if not thousands, of years.

        Learning under the assumption of scarcity

אכן, מדובר באחד השינויים המהותיים ביותר – כאשר האמצעים שבאמצעותם אנחנו יכולים ללמוד נמצאים בשפע, והגישה אליהם זמינה וקלה, הדרך שבה אנחנו מגדירים מהו חינוך חייבת להשתנות.

המרחב שבו הלמידה מתרחשת


הסביבה המתוקשבת וההיפרטקסט פותחים עולמות. רבים כותבים על האפשרוית הבלתי-מוגבלות של המרחב הזה – מרחב שלתוכו תלמיד יכול להכנס ולחקור כל מה שמושך אותו. אין לי ספק שג'ייסון פלום אוהב את המרחב הפתוח הזה, אבל כמורה הוא גם מוצא בו בעיות. הוא כותב על ילדים שמרכיבים פאזלים וצולים כאשר הם מוצאים את החלק הנכון. אבל מה יקרה, הוא שואל, אם מגישים להם יותר מדי חלקים שאינם שייכים לאותו פאזל?

They need puzzle pieces that fit. Building student capacity for making and forming patterns depends on our capacity to create curriculum that is conducive to doing just that. And I know I’m a dinosaur when I say it, but integration is a vital component for cultivating lifelong learners. Students adept at (and hungry for) finding and creating patterns will be much more adroit at solving myriad problems that require multilateral approaches.

        Pieces that Fit

אכן, זה נשמע נדוש, והרוב מאיתנו מבינים את זה. ובכל זאת, חשוב לזכור את זה שוב – הלמידה מתרחשת בתפר הדק בין המובן מאליו לבין המבלבל מדי. סתם הגשת "אפשרויות", סתם "צאו וחפשו" מתקשים לענות על צרכי הלמידה של רוב התלמידים שלנו.

בכל זאת יש בה משהו


סטיבן דאונס מגיב לכתבה ב-Chronicle of Higher Education שבצורה אופיינית לכתב עת/אתר הזה מדווח על נסיונות של הוראה מקוונת, אבל דואג למצוא בה פגמים. לשם דוגמה דאונס מצטט את סיום הכתבה, ומוסיף הערה משלו שמאיר את הנושא באור טיפה אחר:

"You are going in for major heart surgery. How many of you want the cardiologist to have gotten his/her degrees from excellent online education program?" (For those actually convinced by that line of reasoning, may I offer: you're a passenger in an airliner. How many of you would want a pilot who studied in a flight simulator?" Right, and the rest of you can contemplate how pilots can practise landing in the Hudson in real life.

        Chronicle Readers Debate the Merits of Online Learning

אפילו אם הלמידה באמצעות סימולטור איננה בדיוק "למידה מקוונת", הדוגמה של דאונס בהחלט מראה שאולי בכל זאת יש בה יתרונות.

בין בית ספר ללמידה … ובחזרה?


הציטטה כאן מופיעה, כצפוי, בבלוגים רבים. אפילו אם הדברים נאמרו פעמים רבות על ידי אחרים, סת גודין מצליח ללמקד את הנושא בצורה ברורה מאד. המטרות של בית הספר אינן בהכרח המטרות של "למידה", אפילו אם רוב האנשים מתקשים להבדיל בין השניים, ומניחים שלמידה יכולה להתרחש רק בבית הספר.

School was the big thing for a long time. School is tests and credits and notetaking and meeting standards. Learning, on the other hand, is 'getting it'. It's the conceptual breakthrough that permits the student to understand it then move on to something else. Learning doesn't care about workbooks or long checklists.
 
For a while, smart people thought that school was organized to encourage learning. For a long time, though, people in the know have realized that they are fundamentally different activities.

        Education at the crossroads

אבל גם כאשר ההבחנה של גודין נכונה, וחשובה, לא ברור מה כל זה אומר. בתי ספר ימשיכו להתקיים מפני שיש להם תפקידים נוספים – הסמכה, למשל. ובנוסף, סביר להניח שאחוז ניכר של האנשים שמבקשים ללמוד תחום או נושא מסויים (ולא רק "ללמוד מהנסיון") יתקשו לעשות זאת בכוחות עצמם, בעזרת חומרים חינמיים שהם מוצאים ברשת, ללא ההכוונה של קורס או מורה.

לשמור על פתיחות בסביבה המקוונת


בעקבות מאמר קצר של לינדה אלדר (I think critically, therefore I am), ג'ורג' סימנס מהרהר על החשיבה הביקורתית והקושי שבפיתוח היכולת הזאת כאשר אדם לומד באופן עצמאי. סימנס חושש שכאשר אדם מכוון את הלמידה של עצמו, הוא יימשך לדעות שהן דומות לשלו, ולכן הוא לא יזכה לדרבון המחשבתי הדרוש כדי ללמוד באמת.

But it is in the friction of differing views that serendipity exists. Admittedly, this might not happen in a classroom either, but a good instructor will at least highlight points of tension in a subject area. When I learn on my own, diversity needs to become an explicit pursuit.

        Critical Thinking

המקורות העשירים שנמצאים באינטרנט מאפשרים ללומד העצמאי לצלול לתוך ים של מידע, אבל בכל זאת לא מזיק שיהיה לידו מישהו שעוזר לו לצאת מהבועה של עצמו.

לא על התקשוב לבדו


העיסוק החינוכי הספציפי שלי הוא תקשוב (טוב, אני מעדיף להגיד שאני עוסק בלמידה, אבל קשה להתפרנס מזה), וכחלק חשוב מזה, לימודים מקוונים. אבל גארי סטייגר מזכיר לנו שבית ספר איננו סתם מקום שבו דור אחד מעביר ידע (או מידע) לדור אחר. במקרה הטוב, הרבה יותר מתרחש שם:

My work is driven by how adults can create the productive contexts for learning in which every human may enjoy the widest array of deep experiences that hold the potential of resulting in the construction of knowledge and a happy life.
 
It seems cruelly ironic that the viability of school as a “technology” is dependent on the very activities and disciplines (band, choir, drama, studio art, laboratory science, etc…) that schools cut first.

        Learning Adventures: Transforming Real and Virtual Learning Environments

באמת חבל. צריכים לתמוך בלמידה מקוונת בגלל היתרונות שבה, לא מפני שקיצוצים בתקציב מבטלים את הערך של בית ספר כמקום של פעילות חברתית.

אין שיטתיות בלמידה (אישית)


סטיבן דאונס מגיב לפוסט של הרולד ג'ארש בו הוא מתאר מספר דוגמאות של ניהול ידע אישי (Personal Knowledge Management). דאונס מציין שהוא איננו מוצא מהו לא בסדר בדוגמאות, אבל הוא איננו יכול לצייר (או לתאר) את תהליך ניהול הידע של עצמו, וזה משום שהתהליך משתנה מיום ליום.

For me, honestly, I probably couldn't draw a picture. It's different every day, it's random and chaotic, I follow where my inclinations lead me, write when the mood strikes me, don't do what I'm told, trust my experiences and distrust theory (even my own).

        Other PKM processes

קל לי להזדהות איתו. לעתים קרובות מדי מנסים להראות לנו שיש כלים שבאמצעותם אפשר לארגן את הלמידה שלנו, אבל כל פעם שעושים זאת אני מתרשם שהדגש הוא על כלי זה או אחר, ולא על הלמידה, שבאופן בלתי-נמנע מבולגן ולא עקבי. אני לומד … ותמיד מגלה שאני לומד בדרכים שונות ובאמצעות כלים שונים. מספיק.

פעם קראנו לזה טלפון


מרשל קירקפטריק, ב-ReadWriteWeb כותב על התוכניות של אחת מחברות הטלפונים הניידים להשתמש במערכת ההפעלה של גוגל – אנדריוד. ההשתמעויות עשויות להיות מאד מרחיקות לכת.

There's no good reason for phones to continue to exist as distinct devices for voice communication. For all intents and purposes, there will be no phones in the future – only portable data devices used for all kinds of communication, voice being an equal partner with the web.

        Android Isn't a Phone OS Because in the Future There Will Be No Phones

וכמובן שבחינוך נרגיש את ההשתמעויות של הדבר – כאשר בידיו של כל תלמיד יהיה נמצא מכשיר שממש מחבר אותו לעולם, בית הספר יהיה חייב להשתנות.

המגבלות משחררות


ב-Wired מביאים לנו מספר דוגמאות של תיכון (design) שמתמודד עם אילוצים. קשה להגיד שיש כאן משהו חדש, ויתכן מאד שאפשר למצוא דוגמאות טובות יותר. אבל ביסודו של דבר, הטענה המרכזית נכונה מאד: האילוצים שאיתם אנחנו מתמודדים מהווים תשתית שעליה אנחנו יכולים ליצור.

In fact, the worst thing a designer can hear is an offhand "Just do whatever you want." That's because designers understand the power of limits. Constraint offers an unparalleled opportunity for growth and innovation.

        Design Under Constraint: How Limits Boost Creativity

וצריך להיות ברור שיש כאן השתמעויות ברורות בנוגע לחינוך. הפתיחות המוחלטת איננה מדרבנת את היצירה, אלא מקשה עליה. ורק כאשר יש לנו הכרות טובה עם הסביבה שבה אנחנו פועלים אפשר באמת להבין בכלל מה הם האילוצים.
css.php