על קצה ה… – עמוד 3 – כי לפעמים אין זמן לצלול כל הדרך פנימה … אבל גם כי בלי איזון, נופלים

עסוקים בלנוח?

ככל שהאוטומציה חודרת לתוך מקומות העבודה החזון של עולם ללא עבודה מתקרב למימוש. אבל יש 24 שעות ביום. מה נעשה בכל כך הרבה זמן פנוי? צ'רלי טייסון מתאר מצב שבו הפנאי שלנו יתמלא בצפייה ב-"תרבות" שמותאמת לנו לפי האלגוריתמים של יתחרו על שעות הצפייה שלנו. סביר להניח שנשלם בכסף, אבל לא רק. גם המידע האישי אודותינו יהיה חלק מהתשלום. לפי טייסון לפנוי תהיה תחושה של עבודה:

With male labor-force participation rates in decline and the concept of universal basic income nudging into the mainstream, idleness has taken on new political urgency. Yet in a culture dominated by forms of empty, solitary leisure aimed at harvesting our data (“We need hours a day” of people’s attention, the new boss of HBO recently told his employees), a slide into indolence can be more alienating than much work. Leisure time can all too often feel like working overtime to keep up with culture.

Idleness

קיים חשש שנעבוד שעות נוספות לא להשתעמם מהפנאי שלנו … ועדיין לא נצליח.

כגודל הציפייה …

דוגלס רושקוף מכה על חטא. רושקוף היה בין החלוצים בתחום הדיגיטליות והאינטרנט והיו לו ציפיות גדולות. בנוגע למציאות המדומה, הוא ניבא שהיא תאפשר חוייות חדשות של גילוי עצמי ושל הכרות של העולם שבקושי יכולנו לתאר. אבל במקום זה זכינו בכלי שיווק:

Alas, we in the cyberdelic fringe were too confident that our understanding of the net and virtual reality would become universal. As Leary used to say about an acid trip, one’s “set and setting” — by which he meant one’s mindset and context — determined the journey. By the early 1990s, Wired magazine came along and gave the new technology a completely different set and setting — reframing the digital revolution as a market phenomenon. VR headsets were among the most popular “gadgets” featured in the front of the book. Once the right one caught on, the editors were convinced, VR would replace TV and the telephone as America’s primary communication and entertainment interface. Far from threatening the foundations of capitalism, digital and immersive technologies would be the catalyst for a “long boom” of infinite, exponential growth.

Most VR Is Total Bullshit

זה איננו החלום היחיד שהכזיב, אבל אולי כגודל הציפייה, גודל האכזבה. אך מצד שני, נדמה שהציפייה היתה מוגזמת מלכתחילה.

עניי עירך קודמים

ג'תן סדובסקי (Jathan Sadowski) כותב ב-One-Zero על פסיקה של שופט בניו יורק שבעלי הבית של בתי דירות אינם יכולים להתקין מנעולים המופעלים על ידי סמרטפונים אם הדיירים מתנגדים לכך. הוא רואה את הפסיקה בחיוב, אבל טוען שאנחנו נוטים להתייחס לסיפורים מהסוג הזה כקשורים רק לסוגיות של פרטיות. לדעתו הנושא הרבה יותר רחב:

So when tenants in rent-stabilized apartments are trying to prevent landlords from installing facial recognition, they are not simply “sparking a debate about privacy and surveillance,” as CityLab framed it. This isn’t just a case of people wanting a place to hide from prying eyes. Nor is it, as the landlords frame it, about a false choice between privacy versus security. And it is definitely not a knee-jerk panic response to innovation, as the anti-regulation, pro-corporate think tank the Mercatus Center argued.
Ultimately, this issue is about power: who has it, how do they wield it, what do they gain? And vice versa: who is excluded, targeted, squeezed?

Privacy Is Just the Beginning of the Debate Over Tech

באופן די טבעי העניים, השקופים, אלה שקל לא להתחשב בהם, הם הראשונים שנפגעים ממצעד הטכנולוגיה המשתלטת, אבל בסופו של דבר היא באה עבור כולנו.

איך זה ששבב אחד …

עמית רהב, ב-The Next Web מתייחס לאחד הרעיונות שחברות טכנולוגיות מעלות כדי לאמת את זהותם של המשמשים ברשתות שלהם – הטבעת שבב זיהוי בזרוע של העובד. יש כמובן יתרונות רבים – במקום לשלם על ארוחה באמצעות כרטיס העובד אפשר פשוט להעביר את הזרוע מתחת לסורק. ולא רק בשביל אוכל. שעון העבודה יופעל כך, מכונת הצילום, בוודאי גם השירותים. אם היעילות, ואבטחת מקום העבודה, הן המטרה, מה לא בסדר? רהב כותב:

I hate that I have to say this, but employers always have their best interest in mind in the end, not yours. You know that, right? Even morale-boosting is really about improved productivity. Even team-building is really about efficiency and work flows. Even free lunch is really about getting you to work through the meal and not leave the office.

Microchipping your employees will always be dehumanizing — and pointless

לפי התפיסה המרקסיסטית העובד מוכר את עמלו למעביד (כאשר המעביד מבקש לשלם עבורו כמה שפחות) ומה שהעובד יוצר שייך למעביד. אם כך, מה לא בסדר, לפחות מזוית הראייה של המעביד, בשבב קטן בזרוע?

העבר הגמיש

דייוויד סטריטפלד, בניו יורק טיימס, מדווח על המהדורות הרבות של ספרים שונים שאפשר לרכוש דרך אמזון. סטריטפלד בוחר ספרים של ג'ורג' אורוול כדי להדגים תופעה שבה הוא נתקל – מהדורות מודפסות ודיגיטליות פירטיות מלאות בשיבושי טקסט, ואפילו שינויים בטקסט. במידה מסויימת מדובר בתופעה די מצחיקה, במיוחד כאשר משתמשים באורוול לדוגמה, אבל בטווח הרחוק ייעשה קשה לדעת מה המקור ומה השיבוש:

“During most of human existence, facts have been hard to pin down and most of knowledge was oral history, rumor and received wisdom,” said Scott Brown, a prominent California bookseller. “We have spent our whole lives in a fact-based world and while that seems how things ought to be, it may prove to have been a temporary aberration.”
Mr. Brown noted that the news was now mostly digital. “Who can really say what an article really said when it was published? There’s rarely a printed — and therefore hard-to-change — version to refer back to,” he said. “The past is becoming unmoored and unreliable.”

Paging Big Brother: In Amazon’s Bookstore, Orwell Gets a Rewrite

סטלין ידע לשנות את ההיסטוריה על ידי הוצאת מי שהפך לאויב האומה מצילומים. השינוי ההיסטורי שמתרחש כאן איננו זדוני (בסך הכל מישהו רוצה להרוויח קצת כסף) אבל הסכנה עדיין (סליחה על המילה) אמיתית.

די לשיבוש

במהלך רוב ההיסטוריה שלו הירחון Wired היה בין המעודדים הקולניים ביותר של המהפכה הדיגיטלית. אבל לאחרונה נדמה שההתלהבות שלו התעמעם. נעם כהן כותב על אתוס ה-"שיבוש" שהיזמות נוסח עמק הסיליקון, והוא הביקורת שלו מאד חריפה:

The proper response to this Silicon Valley disruption is to build up our social defenses. Car services on call? Build up our subways and buses. Cram hotel rooms within residential buildings? Encourage hotels and hostels of different sizes and in different neighborhoods. Install AI-empowered computers in classrooms? Add more teachers, librarians, and counselors, and invest in public education. Food delivery on call? Encourage healthy food options, and legislate to eliminate “food deserts.” You get the drift.
Because the truth is that having so much of life occur at the front door, as opposed to on the town square or the market street, is simply sad. Pathetic even. Who but a small minority would want to organize life around a siege mentality?

Seeing Through Silicon Valley’s Shameless ‘Disruption’

על פי רוב ה-"פתרונות" שעמק הסיליקון הם אישיים או פרטיים, ואיננו שמים לב שיש להם גם מחיר בחברה הרחבה. אין ספק בלא מעט תחומים חיינו נעשו טובים יותר הודות לדיגיטליות. אבל הגיע זמן שנבין שההבטחה הגדולה שמסוגלת להביא לנו גן עדן פרטי, לעתים רבות מביאה גם גיהנום ציבורי.

ביתי, משרדי

טיילור לורנז וג'ו פינסקר מדווחים שמשפחות רבות פונות ליישומים שפותחו לנהל את המשרד המודרני כדי לנהל את הבית. מתברר שכדי לדאוג לכך שהאוכל יוכן, שיעורי הבית ייעשו, הילדים יוסעו לאימונים, ועוד הרבה מהמטלות היום-יומיות של המשפחה המודרנית, יש צורך בכלים כמו Slack:

In an effort to cope, some families are turning to software designed for offices. Parents are finding project-management platforms such as Trello, Asana, and Jira, in addition to Slack, a workplace communication tool (its slogan is “Where work happens”), particularly useful in their personal lives. In other words, confronted with relentless busyness, some modern households are starting to run more like offices.

The Slackification of the American Home

אפשר היה לצפות, או לפחות לקוות, שכאשר מזהים צורך בכלים כלאה מבינים שיש בעיה ושמשהו צריך להשתנות. אבל במקום זה כנראה מעדיפים להפוך את אמא או את אבא למנכ"ל, ולצייד אותם עם הכלים הדרושים לנהל את העסק.

אבל רק לפני רגע הוא היה כאן

ב-2017, במסגרת החנות שלה לאפליקציות לחלונות 10, מיקרוסופט השיק פרויקט ספרים דיגיטליים. היוזמה לא עלתה יפה, ובאפריל 2019 הוחלט לסגור את החלק הזה של החנות. יחד עם הסגירה התחיל תהליך של הסרת הספרים שנרכשו על ידי משתמשים מהמחשבים שלהם. הכל מתבצע מרחוק – היום הספר נמצא, מחר הוא כבר איננו. מתברר (דבר שידענו עוד לפני-כן) שבעלי המחשבים לא באמת רכשו את הספרים, אלא רק את הזכות לקרוא אותם. כתבה ב-Wired מחודש יולי "הסבירה" מה שהיה צריך להיות ברור:

More than anything, Microsoft’s ebook rapture underscores the hidden dangers of the DRM system that underpins most digital purchases. Originally intended as an antipiracy measure, DRM now functions mostly as a way to lock customers into a given ecosystem, rather than reading or viewing or listening to their purchases wherever they want. It’s a cycle that has persisted for decades and shows no signs of abating.

Microsoft's Ebook Apocalypse Shows the Dark Side of DRM

יתכן שכבר מזמן התרגלנו למציאת החדשה הזאת, אבל בכל זאת כל פעם שמשהו כזה קורה אנחנו מופתעים מחדש – גם אם שילמנו עבורם, הרבה דברים דיגיטליים אינם באמת שלנו.

זילות השפע

הווב חושף לפנינו שפע רב של מידע, ואולי שפע רב מדי. ברור שאף אחד לא יספיק לבדוק את הכל. מעבר לכך שזה בלתי-אפשרי, כל אחד מעוניין רק במה שמעניין אותו, ואולי קצת מעבר לכך (אם אנחנו סקרניים) כך שלא נורא אם איננו יודעים על אלפי הנושאים שפשוט אינם מעסיקים אותנו. אבל אפילו אחרי הצמצום הזה, ההיצע רב מדי. ליסה ליין טוענת שהשפע הזה, וקלות הגישה אליו, יוצרים מצב שבו אנחנו מונעים את עצמנו מלשתף דברים שאנחנו מוצאים. הרי אם אנחנו מצאנו משהו בקלות, סביר להניח שהאדם שאיתו הייתי משתף את מה שמצאנו, אדם שדווקא מתעניין בנושא הקשור למה שמצאנו, בוודאי כבר מצא אותו בעצמו. כך קורה שבסופו של דבר שההיצע הרב של הרשת, היצע שלכאורה מזמין שיתוף, גורם לנו לא לשתף:

It’s odd that in the web world, which seems so to value “sharing”, something can so instantly become not worth sharing.

The annoying web

דווקא בזמנו ציפינו שיהיה אחרת.

יותר מפחיד מהרובוט

בריאן מרצ'נט, ב-Gizmodo, מבקש להבהיר שהדרך שבה נהוג לדבר על השתלטות האוטומציה על מקום העבודה מוטעת ומטעה. הוא מזכיר לנו שההחלטה להחליף בני אדם ברובוטים היא החלטה של הנהלות שדואגים לרווחים שלהם:

At first glance, this might like a nitpicky semantic complaint, but I assure you it’s not—this phrasing helps, and has historically helped, mask the agency behind the *decision* to automate jobs. And this decision is not made by ‘robots,’ but management. It is a decision most often made with the intention of saving a company or institution money by reducing human labor costs (though it is also made in the interests of bolstering efficiency and improving operations and safety). It is a human decision that ultimately eliminates the job.

מרצ'נט מדאיג שמי שמחליט להחליף פועלים באוטומציה איננו עונה סתם למצעד הקידמה, אלא פועל מתוך שיקולים כלכליים, ולהחלטות האלו יש מחיר אנושי:

These individuals may feel as if they have no choice, with shareholders and boards and bosses of their own to answer to, and an economic system that incentivizes the making of these decisions—and sometimes the technology will perform obviously superior work to the human—but they are exactly that: decisions, made by people, to call in or build the job-threatening robots. Pretending otherwise, that robots in every use case are inevitable, is the very worst form of technological determinism, and leads to a dearth in critical thinking about when and how automation *is* best implemented.

‘Robots’ Are Not 'Coming for Your Job'—Management Is

מרצ'נט רחוק מלהיות הראשון לכתוב דברים כאלה, אבל מעניין שהפעם זה בא מאתר שבדרך כלל מהלל את הקידמה הטכנולוגית.