המוסיקה נכנסת באוזן אחת …

דייוויד טורנר סוקר את השינויים שעברו על הדרכים שבהן אנחנו צורכים מוסיקה. הוא טוען שהתקליט היווה אמצעי זול להביא מוסיקה לתוך הבית – הרי לפניו אנשים קנו פסנתרים ותווים מודפסים של שירים פופולאריים על מנת לשמוע מוסיקה בבית. יחד עם זה, כמובן, התרחש שינוי משמעותי – במקום ליצור את המוסיקה באופן פעיל נעשינו למאזינים מלבד. אבל עיקר המאמר של טורנר מתמקד בשינוי החולף של ה-mp3 שאיים על השליטה של תעשיית המוסיקה המוקלטת. על אף העובדה שרבים מאיתנו ראו ב-mp3 סוף פסוק, ניפוץ השליטה של התעשייה, הזרמת המדיה (streaming) החזירה את השליטה לידי חברות ענק, ויחד עם זה גם יצרה הזדמנות להציף אותנו בפרסומות:

This surveillance-based music streaming is advertising-supported and treats music not as a good but as a data point for better targeted ads.

The Last Format

היום, בזכות ההזרמה, אין לנו בעלות על המוסיקה שלנו. היא איננה "שייכת" לנו, אלא בדומה לרדיו רק מוגשת לנו. ותעשיית המוסיקה יכולה להזרים לנו עוד ועוד מאותו הדבר, כאשר נעשה יותר ויותר קשה להחשף למשהו שונה או יוצא דופן. כמו-כן, קשה לצלול לתוך מוסיקה מסויימת כאשר אנחנו קטע רודף קטע (או שיר רודף שיר) והכל הופך למוסיקת רקע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

css.php