כללי – עמוד 6 – על קצה ה…

אבל כל ערב בשעה זאת אתה רוצה כוס תה!!

ג'ו פינסקר, ב-The Atlantic, מתאר מה עשוי להיות ההשפעה של מכשירים מחוברים ברשת בבתים שלנו (ה-IoT). הוא מדגיש שכל מה שאנחנו עושים יהפוך להזדמנות למכור לנו משהו, אבל אולי עוד יותר בעייתי, כאשר המכשירים שלנו מכירים אותנו טוב יותר משאנחנו מכירים את עצמנו נעשה יותר ויותר קשה להשתחרר מההרגל:

These systems could have a more active role in shaping behavior, too. Tech companies specialize in serving up things that are like the things people have preferred in the past, which generally means that “what we do, we get more of it,” Goodman says. “Can we imagine that in terms of our real-life behaviors in our home?” Even if the effects are salutary—maybe the smart showerhead learns its user’s preferred water temperature, or the smart fridge discourages its owner from eating junk food late at night—“I think there’s just a kind of compromise of one’s freedom, to have anything replicated, reified, reinforced in ways that you’re not choosing,” Goodman says. This is already happening with the media and entertainment that people encounter on YouTube or Spotify, but smart homes could transpose this dynamic into physical space.

The Coming Commodification of Life at Home

יהיה יותר ויותר קשה להחליט פתאום "הבה נעשה משהו חדש". ולא מעט מחקרים מראים שבני אדם (כן, אנחנו) נוטים לקבל את המילה של המחשב על פני ההגיון הפשוט של חברינו או של עצמנו.

חשבנו שהתמונה שהמצלמה מצלמת היא של מה שהיה לפנינו?

אנחנו כבר יודעים, מזמן, שצילום איננו השתקפות של אמת. הרבה לפני Photoshop אפשר היה "לשקר" באמצעות הכלי. אבל אלקסיס מדריגל ב-The Atlantic מסביר לנו עד כמה המצלמות אשר בטלפונים שלנו פועלות אחרת. במקום "לראות" את מה שאנחנו רואים, במידה לא קטנה הן "רואות" את מה שאנחנו רוצים לראות:

What’s changed is this: The cameras know too much. All cameras capture information about the world—in the past, it was recorded by chemicals interacting with photons, and by definition, a photograph was one exposure, short or long, of a sensor to light. Now, under the hood, phone cameras pull information from multiple image inputs into one picture output, as well as drawing on neural networks trained to understand the scenes they’re being pointed at. Using this other information as well as an individual exposure, the final image is synthesized by a computer, ever more automatically and invisibly.

במילים אחרות, המחשב אשר במצלמה "מבין" את מה שלפניו ומתאים את התמונה שהיא מכינה לערכים של יופי שאליהם סיגלנו אותו. זאת ועוד: מתרחשות פעולות סטטיסטיות שמאפשרות לקבל את הצילום האולטימטיבי:

.Google’s camera is not capturing what is, but what, statistically, is likely

אבל בעולם שבו הסטטיסטיקה והקורלציה ממילא שולטים, אולי כל זה היה צפוי.

No, You Don’t Really Look Like That

אולי אנחנו מוצאים משהו מעצמנו בהם

כתבה קצרצרה ב-Technology Review סוקרת מספר מקרים שבהם בני אדם פועלים באופן אמפתי כלפי רובוטים שנקלעים למצבים בעייתיים או מסוכנים. לא מעט דוגמאות של אכזריות כלפי רובוטים מגיעים ל-YouTube ופלטפורמות אחרות, אבל מתברר שהצופים במעשי האכזריות האלה מביעים כעס כלפי אלה שביצעו אותם:

Umm … It might sound ridiculous (finals week can get to the best of us). But it’s just another example of humans empathizing with robots. We’ve held funerals for them. There was genuine outrage when a Canadian hitchhiking robot called hitchBOT was decapitated in Philadelphia. People even claimed a robot had “committed suicide” last year when it fell into a fountain (in fact, its algorithm just failed to detect an uneven surface). People were upset when Google released a video showing researchers kicking its robot dog. Some studies have found people are reluctant to “hurt” robots and that if we see one in “pain” it affects us in much the same way as if it were a human being.

A food delivery robot burst into flames—and now people have made a candlelight vigil for it

אולי אנחנו נוהגים להגיב באמפתיה – לפי הכתבה כאילו לא מדובר ברובוטים אלא בבני אדם – מפני שבחיים המודרניים שלנו לא פעם אנחנו חשים שגם אנחנו רובוטים שתוכנתו לפעול בדרך מסויימת, ולכן אנחנו רואים את עצמנו בהם.

דווקא בשביל זה?

פעם אחר פעם אנחנו קוראים שה-VR – המציאות המדומה – תשנה את חיינו, שהיא תחדור לכל תחומי החיים שלנו. יתכן, אם כי אנחנו עדיין מחכים, וברוב התחומים שלתוכם היא חדרה קשה להרגיש שיש השפעה משמעותית, או אפילו מרשימה. אבל יתכן שהציפייה שלנו מוטעית, ובמקום שנחכה למשהו מרעיד עולמות, אנחנו מגלים שאנחנו זוכים למשהו באנלי ביותר. כך, לפחות נראה, מכתבה ב-The Verge המדווחת על הדרך שבה קבוצה של נוצרים אוונגליסטים מכינה סרטונים ל-VR כדי להמחיש מאורעות כפי שהם מתוארים בספרי הבשורה:

In the context of a religion that’s constantly turned to new technologies to spread its teaching, 7 Miracles is nothing new, nor is it an unusually impressive use of VR. But Vive Studios isn’t trying to convert VR enthusiasts into Christians. Instead, it wants to convert Christians into virtual reality believers.

Speaking to Joel Breton, Vive Studios’ VP and the film’s executive producer, I got the impression that 7 Miracles could have been about any topic, so long as it appeals to a big audience that’s not already filled with VR early adopters. Find a topic that appeals to this group, and you can get them to try VR once. Get them to try VR once, he theorizes, and “they’ve got a very good chance of trying it again.”

HTC THINKS CHRISTIANS ARE VR’S NEXT BIG AUDIENCE

סביר להניח שהמאמינים אכן יתרגשו מלראות מקרוב את הסיפורים שהם מכירים, ומבחינת קידום ה-VR אפשר להבין שאולי כך אפשר לשכנע שמדובר בטכנולוגיה שכדאי להכיר בסביבות אחרות. אבל עבור אלה שאינם מאמינים קשה להגיד שיש כאן בשורה.

כנראה שמדובר בהטיה בלתי-נמנעת

אין זה סוד שחברי הקונגרס האמריקאי אינם מומחים גדולים בטכנולוגיה דיגיטלית. בגלל זה הם מתקשים להבין את ההסברים שהם מבקשים מאנשי הטכנולוגיה שמעידים מולם. אבל גם בגלל זה אותם אנשי טכנולוגיה לא צריכים להתאמץ לתת הסבר ממצה. אלקסיס מדריגל מדווח על הפגישה של מנכ"ל גוגל עם חברי הקונגרס, ומנסה להסביר למה פיצ'אי איננו רוצה למסור תשובה ברורה ומקיפה לשאלה של למה גוגל מקשרת ליותר כתבות מהעיתונות הליברלית מאשר לשמרנית:

Here’s what Pichai cannot say: The “mainstream media” are far better resourced, and their ideals of informational quality are much closer to the ones that Google’s machine rankings prefer. Mainstream media organizations have tens of thousands of skilled journalists. The organizations that Republicans compare The New York Times to are a fraction of the size, have far less training in the field, and often don’t even aspire to journalistic norms. The right-wing-media ecosystem has grown tremendously, but—with important exceptions—not through the kind of fact-based reporting that mainstream media have long valued.

Without the ability to simply lay that out, for obvious political reasons, Pichai could not realistically respond to the Republican attacks.

What Google CEO Sundar Pichai Couldn’t Explain to Congress

אם היה מספר את ה-"אמת", או לפחות להסביר את המצב האמיתי, אנשי הקונגרס הרפובליקנים היו טוענים שיש בהסבר שלו הוכחה להטיה, ואפילו להטיה מכוונת.

מה שהיה, הוא שיהיה

איאן בוגוסט (ביוני, 2017) מסביר את מעגל הקסמים שנוצר כאשר גוגל, וכלים טכנולוגיים אחרים ששולטים על פלח שוק מאסיבי, קובעים את זמינות הגישה אל מוצר מסויים לפי הפופולריות. בסופו של תהליך, הפופולרי נעשה עוד יותר פופולרי, וכמעט אי-אפשר למצוא את הלא מוכר:

This way of consuming information and ideas has spread everywhere else, too. The goods worth buying are the ones that ship via Amazon Prime. The Facebook posts worth seeing are the ones that show up in the newsfeed. The news worth reading is the stuff that shows up to be tapped on. And as services like Facebook, Twitter, and Instagram incorporate algorithmic methods of sorting information, as Google did for search, all those likes and clicks and searches and hashtags and the rest become votes—recommendations that combine with one another to produce output that’s right by virtue of having been sufficiently right before.

For Google, Everything Is a Popularity Contest

לכאורה הרשת היתה אמורה לתת תקומה לזנב הארוך היות והנגישות לא היתה מוגבלת על ידי הגבלה של מקום על המדף. אבל אפילו אם הזנב הארוך ממשיך להתקיים, הסיכוי שמישהו ימצא אותו, או משהו בו, הולך וקטן מפני שאי-אפשר להפוך את הגלגל – אם אינך יודע שמשהו קיים, אינך יכול להביע כלפיו פופולריות, ובלי פופולריות הוא איננו יכול לצאת מהאנונימיות.

אשרי הפגמים הקטנים

הבינה המלאכותית אמורה להיות גירסה מוצלחת יותר של הבינה האנושית. היא מהירה (הרבה) יותר, ותדירות הטעויות שלה נמוכה מאד. מה יש לא לאהוב? ויל נייט כותב על הפגישה שלו עם אשת מכירות מלאכותית שאמורה לדרבן את לקוח לקנות עוד ועוד. (יש הגיון באשת מכירות כזאת – היא איננה מתעייפת ומסוגלת לעצבן אותנו מבלי שהיא תשים לך שכך היא עושה.) נייט כותב שהוא לא התרשם במיוחד:

To be honest, I wasn’t entirely sold. The experience isn’t quite polished enough yet, and Millie’s communication skills are a bit crude and basic. Memisevic sees the rough edges as a plus. “It’s imperfect, but that makes it much more humanlike,” he says.

I tested an AI sales assistant that’s trained to push you into spending more

מתברר שהחספוס, שנובע מזה שעדיין משכללים את מנגנון הפעולה של הכלי (אולי "מכונת מכירות"?) הוא אשר אולי יגרום לנו להרגיש שלא מכונה, אלא אדם, נמצא מולנו. ומכך אנחנו למדים שהפגמים הם אשר עושים אותנו לאנושיים.

בסופו של הדבר, לא כך התגלגלו הדברים

אבגני מורוזוב מתאר את ניפוץ חלום האוטופיה הדיגיטלית. היו ימים שבהם אפשר היה לחשוב שכולנו – חובבים, יזמים קטנים, נאבקים בחברות ענק – נחולל שינוי משמעותי בחברה. הרשת היתה אמורה לשחרר אותנו מידיהם של בעלי ההון ובמקום זה נבנה עולם של שיתוף מתוך רצון:

So the myth of the user-as-an-artist is gone. But today the spirit of techno-populism thrives on two subsequent equally potent myths: those of the user-as-entrepreneur and the user-as-consumer. They promise a lot – more decentralisation, efficiency, informality – while concealing the actual dynamics of the digital economy. As a result, the digital future that does await us – one of centralisation, inefficiency and control – is harder to discern.

From Airbnb to city bikes, the ‘sharing economy’ has been seized by big money

היום, כאשר המציאות כל כך שונה ממה שייחלנו, קשה אפילו לזכור שהיה חלום כזה. הריכוזיות חוגגת, ויכול להיות שהגיע הזמן להודות שנכשלנו.

What an (overly) long strange trip it's been

אמנדה הס (Hess) כותבת שהיום אין כבר חד-פעמיות – לכל סרט יש המשך, להקות רוק רדומות חוזרות עלינו שוב, וכמובן שברשת תמיד יש עוד קישור שעליו צריכים להקליק:

The age of the sequel is over. Now it’s the age of the sequel to the sequel. Also the prequel, the reboot, the reunion, the revival, the remake, the spinoff and the stand-alone franchise-adjacent film. Canceled television shows are reinstated. Killed-off characters are resuscitated. Movies do not begin and end so much as they loiter onscreen. And social media is built for infinite scrolling. Nothing ends anymore, and it’s driving me insane.

The End of Endings

כאשר שום דבר כבר איננו מסתיים באמת אנחנו מוצאים את עצמנו בלולאה שמחזירה אותנו לאן שהתחלנו. אי אפשר לקבל פרספקטיבה אם עבור הכל יש אתחול מחדש ושום דבר לא מסתיים באמת.

שיבוש איננה קידמה

בראיון עם ג'יל לפור (Jill Lepore) ב-Chronicle of Higher Education לפור מסבירה את ההתנגדות שלה ל-disruptive innovation (עליו היא כתבה באריכות לפני ארבע שנים). היא מדגישה שהשיבוש איננה עוסקת ב-"התקדמות" או ב-"קידמה" שמבטאים רעיונות של השאיפה לטוב, אלא רק בזיהוי שוק שבו אפשר להרוויח:

Disruption has a totally different history. It’s a way to avoid the word "progress," which, even when it’s secularized, still implies some kind of moral progress. Disruption emerges in the 1990s as progress without any obligation to notions of goodness. And so "disruptive innovation," which became the buzzword of change in every realm in the first years of the 21st century, including higher education, is basically destroying things because we can and because there can be money made doing so. Before the 1990s, something that was disruptive was like the kid in the class throwing chalk. And that’s what disruptive innovation turned out to really mean. A little less disruptive innovation is called for.

‘The Academy Is Largely Itself Responsible for Its Own Peril’

זה בוודאי לא מה שהחינוך צריך.