קטגוריה: כללי

רגע! מי הבוס?

פעם הסדר, ההיררכיה היתה ברורה – רשתות הטלוויזיה הפיקו תוכניות והצופים צפו בהן. אם התוכנית לא סיפקה את הסחורה מספר הצופים ירד והרשת היתה צריכה להחליט אם להמשיך להפיק את התוכנית. אבל עידן האינטרנט שינה את יחסי הכוחות, וכפי שנמסר באתר Digital Spy, זה בעצם היה צפוי:
Now the inevitable has happened – a Change.org petition has called on HBO to re-do the entire season, and has nearly reached its target of 15,000 signatures at the time of writing.

Game of Thrones fans petition for HBO to remake season 8 following controversial episode
היום הצופה איננו פסיבי, או לפחות לא צריך להיות. הוא איננו רק "מצביע" באמצעות הצפייה או אי-הצפייה, אלא ביכולתו להשפיע. אמנם לפני יותר ממאה שנים קונן דוייל נאלץ להחזיר את שרלוק הולמס לפי דרושת הציבור, אבל סביר להניח שהמעורבות של הקהל היום משמעותי הרבה יותר. לטוב ו/או לרע.

כאשר הצבע איננו סתם צבע

שרה לואיס היא מרצה בהיסטוריה של האמנויות בהרווארד. בניו יורק טיימס היא סוקרת חלק מההיסטוריה של הצילום – כיצד ה-לובן (whiteness) נעשה להנחת יסוד בפיתוח צילומים. לואיס כותבת שתחום המחקר שלה בוחן כיצד בדמוקרטיה הזכות להיות מוכר קשורה להשפעה של התמונה, הדמות, וכיצד היא נתפסת במרחב הציבורי. למרבה הצער היא מוצאת שהנחות היסוד היסטוריות בנוגע להתאמה של צבע בצילום עוד מלוות אותנו:
Photography is not just a system of calibrating light, but a technology of subjective decisions. Light skin became the chemical baseline for film technology, fulfilling the needs of its target dominant market. For example, developing color-film technology initially required what was called a Shirley card. When you sent off your film to get developed, lab technicians would use the image of a white woman with brown hair named Shirley as the measuring stick against which they calibrated the colors. Quality control meant ensuring that Shirley’s face looked good. It has translated into the color-balancing of digital technology. In the mid-1990s, Kodak created a multiracial Shirley Card with three women, one black, one white, and one Asian, and later included a Latina model, in an attempt intended to help camera operators calibrate skin tones. These were not adopted by everyone since they coincided with the rise of digital photography. The result was film emulsion technology that still carried over the social bias of earlier photographic conventions.

The Racial Bias Built Into Photography
אולי בעיקר מפני שמדובר בהנחות יסוד סמויות השפעתן עלינו עדיין חזקה.

מציאות אלטרנטיבית – שפעם היתה אפשרית

איאן בוגוסט כותב על פרויקט אינטרנט שהוא בנה בשנת 2002 – מה שהיום היינו מכנים "רשת חברתית" אם כי לא פתוח לעולם אלא למשפחה וחברים. הוא מציין שמפני שהיה אז אב צעיר הוא התייחס לפרטיות בצורה אחרת מאשר סטודנט בהרווארד התייחס זמן קצר אחרי-כן. הכלי שבוגוסט בנה התבסס על הנחות יסוד בנוגע לפרטיות שהיו מקובלות אז בעולם. לעומתו, פייסבוק לא יישר קו עם ההנחות האלו, אלא שינה אותם. על התפיסה של אותה תקופה הוא כותב:
The web wasn’t meant to disrupt bricks and mortar, but to bring them into the future, and most of its services were trying to solve problems for established economic sectors via run-of-the-mill IT consulting. Solutions, rather than disruption, was the keyword. Buy pet food, but online. Make auto-repair appointments, but online. Pay your cable bill, but online. The web was a connection to the rest of life, rather a replacement for it.

What Facebook Could Have Been
אבל האתוס של לפתור בעיות באמצעות הרשת הפסיד לאתוס של לשבש את הכל. וזאת המציאות שאנחנו נמצאים בה היום.

לא רק במהירות מדובר

סו הלפרין, ב-The New Yorker, סוקרת את הצפוי לנו אם וכאשר ה-5G שמבשרים שבדרך אכן תהפוך למציאות. לא מדובר רק בהורדה כמעט של סרטים, אלא בזכות המהירות אינטגרציה כמעט מלאה בין כל החפצים שמחוברים לרשת. אבל לא הכל לטובה:
A system built on millions of cell relays, antennas, and sensors also offers previously unthinkable surveillance potential. Telecom companies already sell location data to marketers, and law enforcement has used similar data to track protesters. 5G will catalogue exactly where someone has come from, where they are going, and what they are doing. “To give one made-up example,” Steve Bellovin, a computer-science professor at Columbia University, told the Wall Street Journal, “might a pollution sensor detect cigarette smoke or vaping, while a Bluetooth receiver picks up the identities of nearby phones? Insurance companies might be interested.” Paired with facial recognition and artificial intelligence, the data streams and location capabilities of 5G will make anonymity a historical artifact.

The Terrifying Potential of the 5G Network
כאשר הכל מחובר ומיידי קל מאד להצליב מידע כך שהאנונימיות נעלמת. אולי מרכיב אחד יודע משהו תלוש הקשר ומרכיב אחר יודע משהו אחר גם תלוש הקשר. אבל קל ביותר לקשר ביניהם כך שהכל ידוע. לא תמיד המהירות לטובתנו. ושוב, ליפא העגלון כנראה הבין משהו חשוב.

אבל זה מה שהאלגוריתם דרש ממני

בעיית הקרונית מוכרת היטב בתחום האתיקה. השאלה האם נהג צריך לסטות מהכביש כדי להציל שלושה ילדים אבל כך להרוג אדם אחד חוזרת אלינו בגירסאות רבות. אם נתנהג אחרת אם האדם שאנחנו הורגים הוא מדען מפורסם? מה נעשה אם שלושה הילדים ביצעו פשע לפני חמש דקות? התפתחותם של מכוניות אוטונומיות חידדה את הדילמה מפני שאם קיימת אפשרות לתכנת את המכונית לקבל החלטות מסויימות, מהן ההחלטות הנכונות שיש לתכנת, וכמובן גם מי יקבע? מתברר שיש עדיפויות שונות בתרבויות שונות, ולכן נשאלת עוד שאלה – האם לתכנת את המכוניות בהתאם לערכים האתיים של המדינה שאליה המכונית משווקת. ב-The New Yorker קרולין לסטר דנה בסוגיה הזאת:
The decisions made by Germany will reverberate beyond its borders. Volkswagen sells more automobiles than any other company in the world. But that manufacturing power comes with a complicated moral responsibility. What should a company do if another country wants its vehicles to reflect different moral calculations? Should a Western car de-prioritize the young in an Eastern country? Shariff leans toward adjusting each model for the country where it’s meant to operate. Car manufacturers, he thinks, “should be sensitive to the cultural differences in the places they’re instituting these ethical decisions.” Otherwise, the algorithms they export might start looking like a form of moral colonialism. But Di Fabio worries about letting autocratic governments tinker with the code. He imagines a future in which China wants the cars to favor people who rank higher in its new social-credit system, which scores citizens based on their civic behavior.

A Study on Driverless-Car Ethics Offers a Troubling Look Into Our Values
וכמובן במקרה של תאונה שגורמת למותו של מישהו (והצלה של מישהו אחר) מי בסופו של דבר אחראי. זה כנראה לא הנהג, אבל האם זה חברת המכוניות, או אולי מי שתכנת את האלגוריתם, או מי שהזמין אלגוריתם מסויים. העולם מורכב, והמכוניות האוטונומיות רק מוסיפות למורכבות הזאת.

המרחב הדיגיטלי הצרכני ואוהביו

בביקורת על ספרה החדש של שושנה זובוף – ספר שבעצמו מעורר תגובות רבות – ניקולס קאר דן, כמו רבים אחרים, על המידע שאנחנו מוסרים לחברות הטכנולוגיות הגדולות. באופן כללי הספר זוכה לביקורות חיוביות מאד, אם כי יש גם מי שמתרשם פחות. נקודה חשובה שעליה קאר מתמקד שנדמה לי איננה זוכה להתייחסות אצל אחרים היא המפות של גוגל. הוא מציין שזובוף בוחנת כיצד במשך ההיסטוריה המפה פעלה כאמצעי שליטה:
As networked computers came to mediate more and more of people’s everyday lives, the map of the online world created by Page and Brin became far more lucrative than they could have anticipated. Zuboff reminds us that, throughout history, the charting of a new territory has always granted the mapmaker an imperial power. Quoting the historian John B. Harley, she writes that maps “are essential for the effective ‘pacification, civilization, and exploitation’ of territories imagined or claimed but not yet seized in practice. Places and people must be known in order to be controlled.” An early map of the United States bore the motto “Order upon the Land.” Should Google ever need a new slogan to replace its original, now-discarded “Don’t be evil,” it would be hard-pressed to find a better one than that.

מהבחינה הזאת, המפות של גוגל, והנקודות שזוכות לציון עליהן, מכוונות אותנו לתפיסה מסויימת (וכמובן מסחרית) של העולם. המפה כבר איננה דרך להגיע מקום אחר למקום אחר כאזרחים, אלא אוסף המקומות שבהם אנחנו צרכנים.

קאר גם דן במציאות העגומה שבה רבים מאד מאיתנו מוכנים ליישר קו עם הפרטיות תמורת היעילות שהוויתור הזה מעניק לנו:

In the choices we make as consumers and private citizens, we have always traded some of our autonomy to gain other rewards. Many people, it seems clear, experience surveillance capitalism less as a prison, where their agency is restricted in a noxious way, than as an all-inclusive resort, where their agency is restricted in a pleasing way.

Thieves of Experience: How Google and Facebook Corrupted Capitalism
אנו נעשינו לאוסף סטטיסטים בעולם של חברות, אבל מתברר שאנחנו די שמחים לחיות כך.

היום אנחנו מעיזים הרבה פחות

נדמה שהסופרת ליאונל שריבר נהנית לעורר מחלוקת, והיא עושה מאמצים להציג את עצמה כאויב של התקינות הפוליטית. לפעמים זה מוביל להגזמות מיותרות, אבל לפעמים היא מעלה נקודות חשובות. במאמר ב-The Spectator היא טוענת המוציאים לאור יהססו לפרסם ספרים של סופרים שמעל ראשיהם תלויות פרשות מביכות – עם או בלי הוכחה. לפי שריבר, לאינטרנט, ולרשתות החברתיות, יד משמעותית בכך:
At its inception, the internet was expected to allow individualism to flourish, exposing us all to an exciting heterodoxy now that everyone on the planet could have a voice. Vigorous exchanges of ideas and virtually infinite access to information was bound to lead to a well-educated, open-minded public, better capable as a collective of solving global problems. A fraction of that vision has indeed been manifested, and even social media consternation is sometimes constructive. But all too often that chorus of tiny voices has led to mindless swarming. The last thing we need is to enshrine the buzzing of a pestilence in legal documents.

Why do authors have to be ‘moral’? Because their publishing contracts tell them so
קשה לקבוע עם שריבר צודקת בטענה שלה, אבל יש בוודאי מידה לא קטנה של אמת בטענה שהמציאות התקשובית שלנו היום שבה הביוש מסוגל לגרום לנו לשמור על שקט במקום להביע דעה שונה מאד מההבטחה של פתיחות גדולה שהכרנו בתחילת הווב.

כל צעד שתצעדי

נעשה כבר נדוש לכתוב על היכולת (וגם על הביצוע) של חברות הטכנולוגיה הדיגיטלית לאגור מידע על עלינו. אנחנו כבר מזמן הבנו שהם יודעים את הכל עלינו. ובכל זאת, לפעמים הנקודה הזאת נעשית לנו ברורה במיוחד כאשר מתייחסים לפרטים הקטנים – ליכולת של ה-GPS בטלפון שלנו לדעת היכן אנחנו נמצאים בכל רגע, למשל. בתוך מאמר ארוך עם הרבה שמעניין וחשוב מעבר לדוגמאות הקטנות, יאשה לוין ב-The Guardian מביא דוגמאות "זעירות" אבל משמעותיות:
Where we go, what we do, what we talk about, who we talk to, and who we see – everything is recorded and, at some point, leveraged for value. Google, Apple and Facebook know when a woman visits an abortion clinic, even if she tells no one else: the GPS coordinates on the phone don’t lie. One-night stands and extramarital affairs are a cinch to figure out: two smartphones that never met before suddenly cross paths in a bar and then make their way to an apartment across town, stay together overnight, and part in the morning.

Google’s Earth: how the tech giant is helping the state spy on us
עדיין לא קרה לי, אבל אני בהחלט מצפה שאם אסע לעבוד בבקר קר וגשום, ולקראת סוף היום כבר חם ובהיר הטלפון ישאל אותי אם זכרתי לקחת את המעיל או אולי השארתי אותו במשרד. ואני, במקום להגיד לו שישתוק ויעסוק בעניינים של עצמו, אגיד תודה.

כאשר הנפלא נעשה נדוש

בתחילת השנה התבשרנו שהרווחים של חברת אפל צנחו. מתברר שהמכשיר המכניס ביותר של החברה, ה-I-Phone איננו נמכר בכמויות עצומות כמו בעבר. איאן בוגוסט ב-The Atlantic מעלה הסבר הגיוני. תחילה נדהמנו מיכולותיו וההתלהבות היתה גדולה:
And then it didn’t anymore. Smartphones domesticated and became ordinary and necessary accoutrements of everyday life. People still love them, but they are also exhausted by them. By their grip on time and attention, but also on their wallets. Who needs a new iPhone every year or two? Increasingly, nobody does. And that’s both a victory for Apple, which has made the smartphone the single, most important change in 21st-century life, and a huge problem for a company expected to amass ever-greater profits from their sales.

Embracing Apple’s Boring Future
מתברר שמה שפעם לכאורה נגע בבלתי-ייאמן נעשה לדבר צפוי וכמעט מובן מאליו. ותוך כדי כך גם גילינו שמה שכבר נמצא בכיס שלנו עושה הרבה יותר מאשר אנחנו צריכים, ולכן אין סיבה להוציא כסף רב על משהו עוד יותר חדש.

החלופה הדיגיטלית של מיסוי

פעם שילמנו מיסים, והנציגים שלנו בבתי המחוקקים החליטו היכן להשתמש בכספים שלנו. פעמים רבות זה לא עבד כמו שרצינו, והיתה לנו השפעה זעירה בלבד על ההחלטות האלה. מימון ההמונים הבטיח לשנות את זה. כל אחד יכול לתרום למה שבעיניו כדאי, ופרויקטים פופולאריים קיבלו את הכסף. אמנדה מול, ב-The Atlantic, מתארת את המצב האבסורדי שנוצר כאשר המימון לפרויקט החומה של טראמפ יגיע דווקא מתרומות. רעיון מוצלח במינון קטן הופך לרעיון מופרך כאשר הוא מבוצע ברמה ארצית:
Individuals start or contribute to crowdfunding campaigns for their own reasons, but on a collective scale, Americans’ willingness to pitch in 20 bucks to a stranger online is among the defining phenomena of 2018. Its popularity is made possible by two intersecting realizations: Some of the vital structural underpinnings of life in the U.S. don’t work very well, and the ideas that end up mattering most are often those with money behind them.

What a Border-Wall GoFundMe Campaign Says About America
וסביר מאד להניח שפרויקטים של אנשים עניים, פרויקטים שאולי ביכולתם לשנות סדרי עדיפויות, הם בדיוק הפרויקטים שלא יזכו לתרומות של העשירים שיכולים לתרום. במקום מדינת רווחה אנחנו מקבלים ריבוד חברתי שהוא לכאורה "שוויוני" מפני שכל אחד יכול לנסות לגייס כספים.
css.php