כללי – עמוד 33 – על קצה ה…

לפרק את החבילה

בשבועות האחרונים כתבות רבות מופיעות שמדווחות על ההתמוטטות המהירה של עיתונים. זה ממש תופס תאוצה. קליי שירקי כותב פוסט מרתק על הנושא, בו הוא מדגיש שיש צורך להבחין בין עיתונים לבין עיתונאות. פעם, תעשיות הדפוס וההפצה הביאו לכך שהם היו קשורים מאד זה לזה, אבל האינטרנט מאפשר לנו "לפרק את החבילה". מאפשר? אפשר אולי להגיד "מכריח".

Society doesn’t need newspapers. What we need is journalism. For a century, the imperatives to strengthen journalism and to strengthen newspapers have been so tightly wound as to be indistinguishable. That’s been a fine accident to have, but when that accident stops, as it is stopping before our eyes, we’re going to need lots of other ways to strengthen journalism instead.

Newspapers and Thinking the Unthinkable

והקו התחתון? אולי כדי להציל את העיתונאות אנחנו צריכים להשתחרר מהעיתונים.

מתברר שזה לא סתם אותו הדבר

ב-ReadWriteWeb מדווחים על השילוב של כלים המבוססים על Twitter לתוך Facebook. על פניו על סיבה להתרגש כאן … בעצם, למי איכפת. אבל בעצם יש שוני בין הכלים השונים, ובדרכים שבהם משתמשים בהם.

From what we have seen, both Seesmic and Tweetdeck are clearly interested in taking the twitterization of Facebook to the next level, though it will be interesting to see how Facebook's current userbase will react to this. Facebook's and Twitter's cultures are still very different and Twitter users have developed their own set of rules over the last year or so (think '@' replies, retweeting, etc.), while status updates on Facebook have a very different feel and don't necessarily invite two-way communication the way Twitter does.

Tweetdeck and Seesmic: The Twitterization of Facebook Comes to the Desktop

לצופיה מבחוץ כל העיסוקים ה-"חברתיים" האלה אולי נראים אותו הדבר, אבל גם כאן הפרטים הקטנים, ההבדלים הלכאורה זעירים, יכולים להיות משמעותיים ביותר. תכונותיו של כלי משפיעים על השימוש בו, וכמו-כן, הציפיות של המשתמשים גם קובעות הרבה.

לא מפתיע, אבל חשוב לזכור

דייוויד ורליק כותב על כנס חינוכי (אחד מיני רבים) בו הוא השתתף. הוא מספר על תלמיד בכנס שדיווח בהתלהבות על פרויקט של הכנת סרטי וידיאו בכיתה שלו ועל הערב שבו ההורים הוזמנו להבוא לבית הספר כדי לצפות בסרטים.

As I often do, when the teller exclaims how motivated the students were, I ask, “Why!” “Why did it excite you to have your parents see your videos.“ What came out of these follow-ups was a fairly dramatic distinction between authentic audience and teacher as audience. When writing, let’s say, to the teacher, you are communicated to be evaluated. Assessment is the outcome, based on some set of expectations involving skills and/or knowledge.

However, when writing to an authentic audience, what you are trying to earn is not an evaluation (though there may be one coming in the process). What you are writing for is a response, and that response will be directed toward what you have invested in the work, not just the facts you have included or the skills you have demonstrated.

Working for Value

מתחשק להעיר שזה מובן האליו … אבל האמת היא שבמקומות רבים מדי זה בכלל לא המצב. מתברר שצריכים להגיד את זה שוב ושוב. כאשר תלמידים מפיקים משהו לקהל אמיתי, ולא למורה או למגירה, יש אצלם הנעה אמיתית שמביאה לחדירה להפיק את המירב.

המגבלות משחררות

ב-Wired מביאים לנו מספר דוגמאות של תיכון (design) שמתמודד עם אילוצים. קשה להגיד שיש כאן משהו חדש, ויתכן מאד שאפשר למצוא דוגמאות טובות יותר. אבל ביסודו של דבר, הטענה המרכזית נכונה מאד: האילוצים שאיתם אנחנו מתמודדים מהווים תשתית שעליה אנחנו יכולים ליצור.

In fact, the worst thing a designer can hear is an offhand "Just do whatever you want." That's because designers understand the power of limits. Constraint offers an unparalleled opportunity for growth and innovation.

Design Under Constraint: How Limits Boost Creativity

וצריך להיות ברור שיש כאן השתמעויות ברורות בנוגע לחינוך. הפתיחות המוחלטת איננה מדרבנת את היצירה, אלא מקשה עליה. ורק כאשר יש לנו הכרות טובה עם הסביבה שבה אנחנו פועלים אפשר באמת להבין בכלל מה הם האילוצים.

כדי ללמוד לקרוא … קוראים

דוג נון כותב שהשנה הוא שינה את אסתרטגיית הוראת הקריאה אצלו בכיתה. במקום מטלות הקשורות לקריאה, ולבדיקות שמוודאות שהתלמידים אכן קראו, הוא פשוט מקדיש שעה כל יום לקריאה בכיתה … והתלמידים קוראים.

For a very long time, it seemed to me that teaching Reading (capital R) was using too much valuable class time when the kids could have been actually reading. They were spending their time filling in blanks and looking up answers to questions nobody cared about. Assigned readings were either too hard, too easy, or too boring. There was no love in it, and reading was mostly a chore. I decided to test Stephen Krashen’s research-based 88 Generalizations about Free and Voluntary Reading, and it’s exciting to see these kids reading and talking about books because they want to, and not because they have to.

Free reading doesn’t take any fancy instructional materials. No anthologies, workbooks, transparencies, or teacher’s manuals. But it helps to have a library. It also helps to have computers, routers, and some professional time to learn about reading theory. None of that is cheap.

Free and Voluntary Reading

נון מגיע לכל תלמיד על מנת לשוחח איתו על מה שהוא קורא; התלמידים משוחחים ביניהם על הספרים שלהם וממליצים על ספרים לעמיתיהם. פשוט קוראים.

בסיום נון מביא ציטטה נהדרת בלינדה דרלינג-המנוד:

Standardized practice is malpractice when viewed from a perspective of professional accountability. Professional teachers should be allowed to focus on doing the right things rather than doing things right.

אכן, כך!

ועכשיו נראה לכם לקראת מה אתם לומדים

ארטיצ'וק כותבת הנתק שקיים בין מערכת חינוכית שמבקשת להכשיר תלמידים לתפקד בעולם שמחוץ לכיתה, לבין העובדה שההכשרה הזאת מתרחש כאשר הם יושבים בתוך כיתות, ללא קשר לעולם שאודותיו הם אמורים ללמוד.

You have just got to know that if aliens landed in New Zealand between the hours of 8.30am to 3.30pm they wouldn’t realise that earthlings in New Zealand had a nymph form at all – all our 5 to 18 year olds are shut away in classrooms – the irony in this sequestering of our young is that we shut them away from the outside world in classrooms so that they can learn about the world outside the classroom.

I have always argued – that a significant weakness of doing all our teaching and learning in schools and classrooms is their very isolation from the real – I believe that one of the reasons schools cannot ever deliver what they promise in terms of learning what it is to be human is because of their disconnect from the real. Our schools are places identified in part by their isolation and the way they remove a large chunk of the 5 to 18 year olds in society from everyday life between the hours of 8 to 4pm each day.

"Take me to your leader", truants and the classroom as a space between things.

למען האמת, בניית מסגרת "מלאכותית" כדי להעניק כלים, או אפילו להקנות דעת, איננה פסולה. לפעמים קצת מלאכותיות דרושה כדי ליצור רצף לימודי המתאים לגיל ולכישורים. אבל אפילו אם יש בזה חיוב מסויים, הנתק הזה הוא בוודאי הרבה מעבר לדרוש.

מגרש משחקים למידע גולמי

מרשל קירקפטריק, ב-ReadWriteWeb מהרהר על המשמעות של ההודעה של אמזון שהם משחררים טרבייט של דאטה על שלל נושאים כך שכל מי שחפץ לעשות משהו איתו יוכל לעשות זאת. מה זאת אומרת "לעשות משהו איתו"? הכוונה היא לאפשר לאנשים לבנות דרכים שונות לבדוק את המידע, להצליב בין חלקים שונים, לבנות דרכים להגיע אל מה שעשוי להיות שימושי לנו – או סתם כדי להבין מה יש שם.

We're talking about an annotated collection of all publicly available DNA sequences, including the Human Genome, huge amounts of chemistry data, machine readable encyclopedic entries about millions of different topics and an entire dump of Wikipedia. US Census data, data from the US Department of Transportation and more. It's all accessible by web applications in no time at all. What do you think this is going to change?

Amazon Exposes 1 Terabyte of Public Data to Developers

קירקפטריק משווה בין פתיחת הנגישות לדאטה הזה לבין הפתיחה של ספריות ציבוריות, ומציין שיכול להיות שמדובר ברשת של ספריות – בשביל רובוטים. והוא כותב את זה כדבר חיובי. קשה אפילו לנחש מה נוכל ללמוד, ולעשות, מכל זה.

יותק קשה מאשר זה נראה

רולן לגראן, הממונה על אינטרנט ומדיה חדשים במו"ל בלגי חשוב, כותב על הנסיון בחברה בה הוא עובד בשימוש בוויקיים:

Our newsroom at Mediafin is transforming into an integrated multimedia operation. To prepare for this, we recently decided to create two wikis to stimulate talk and facilitate media training programs. At the same time we also created another wiki to encourage discussion amongst our readers.

In this very early phase of the experiments, I learned that wikis are still an unusual concept for many people. For people who already know each other well, a wiki can be an efficient way to prepare projects and events, but the tool seems less useful for a group of strangers. Thus, I am not yet convinced that a wiki is a good way to let Mediafin's reading audience create new content.

Wikis Still Slow to Catch on Internally, Externally

מתברר שגם כאשר חושבים שמדובר ברעיון מצויין, היישום עשוי להיות מאד קשה. אין זה מפתיע, אבל הפרטים היותר קטנים הם מה שעושים את הסיפור שלו מעניין.

דרך די הגיונית לארגון הלמידה

תוך דיווח על הרצאה שנשא בכנס, אלן לווין מספר על פרויקט מעניין לארגון הלמידה בכיתה שעליו הוא שמע:

A Colorado chemistry class has turned the structure of class lecture / homework on its head– at home students view lecture videos and access static “content”, the stuff normally done in class– and then use the class time for what used to be homework- projects, problem solving, working through the more challenging part of the lecture material. it seems so basic, but is a complete tradition reversal.

Presentation Bar Props

יכול להיות ששיעורי בית הם שיעורי הבית הם שיעורי בית, והתלמידים לא ירצו לעשות אותם לא משנה מה אנחנו עושים. אבל צריכים להודות שיש כאן רעיון מעניין מאד – שיעורי הבית הם להתכונן לשיעור, ובשיעור עוסקים את מה שפעם עשו בבית.

והם אומרים שאנחנו צריכים הצדקה?

קתי דייווידסון מגיבה למאמר שמופיע בניו יורק טיימס שטוען: In Tough Times, the Humanities Must Justify Their Worth. בצדק, דיווידסון מגיבה בהרבה יותר מאשר רק הרמת גבה. "מי", היא שואלת, "צריך להצדיק את עצמו?".

Really. Because the economy is bad, WE have to justify OUR worth? I don't think so. When the net worth of big business is several trillion dollars in the red, what is the net worth of the humanities that give meaning and value to life? When swindlers walk away for bonuses calculated against our loss, how much does it cost to think deeply and understand? When we are borrowing against the future because of the greedy politics of the MBA's, the derivative traders, and those who believe in unregulated flows of capital (straight into their pockets), we who value history, and truth, and art, and poetry, and critique, and thoughfulness, and introspection, and the social power of culture, are the ones who have to justify ourselves? That is as bad a calculation as the one's made by Morgan Stanley, AIG, Bank of America, Lehmann Brothers, and on and on.

We ARE value added.

NY Times: "Humanities Must Justify Their Worth"

תולי באומן מקיבוץ עמיר, אמן מוכר ומוערך, נהג (לפני שנים) להגיד "תנו לאמנים לנהל את הקיבוץ – יותר גרוע מהמשקיסטים לא יכול להיות". אפשר להגיד משהו דומה גם כאן.