יובל דרור מבהיר למה אין אמת בטענה שככל שאנחנו עוקבים אחרי יותר אנשים ב-Twitter אנחנו חושפים את עצמנו ליותר מידע שעשוי להיות חשוב לנו. הסיבה הראשונה שהוא מביא מערערת את אחת הפרות הקדושות של עידן ה-Web 2.0: לא בכל "שיחה" יש טעם או ערך:
| ברמה הפילוסופית אני חושב שאחד הנזקים הגדולים (אם כי העקיפים) של עידן הווב 2.0 הוא שבעידן הזה כולם מדברים על "שיחה". בלוג הוא שיחה. טוויטר הוא שיחה. הקשר בין מותג לצרכן הוא קשר שמבוסס על שיחה. הבעיה עם המונח "שיחה" היא שמעטים מוכנים לומר בפה מלא את מה שרבים חושבים עמוק בלב: ישנן שיחות משעממות! שיחות שמתנהלות בין אנשים משועממים! שיחות מטופשות! שיחות שאם תקלע אליהן בטעות תרצה לירות לעצמך כדור בראש! שיחות בין אנשים עלגים! שיחות שעוסקות בנושאים מטופשים! — וזו רק תחילתה של רשימה. |
דרור גם שואל אם באמת כל כך חשוב לנו להיות הראשונים לדעת על אירוע שמתרחש, אם אנחנו באמת מרוויחים משהו מכך שלמדנו על משהו דרך הרשת החברתית שלנו במקום לחכות לחדשות של טלוויזיה:
|
בגלל החשש לפספס חדשות תעקוב אחרי 2,000 אנשים?!? אלוהים אדירים, זה חתיכת חשש! ובכלל, מה יכול לקרות בעולם שהוא כל כך חשוב שאתה חושש לפספס אותו, נניח בשלוש שעות או ב-12 שעות? מה יכול להתרחש בעולם שאומר לעצמי "יוווו! כמה חבל שלא שמעתי על זה בטוויטר ובמקום זאת קראתי על זה באיחור באתר אינטרנט, בעיתון או במהדורת חדשות בטלוויזיה"? ככל שאני חושב על זה אני מבין שהתשובה לשאלה הזו היא: שום דבר. גם "שיחה" יכולה להיות סתמית |
שתי הנקודות בעיני נכונות וחשובות, ויכולות לעזור לנו לאזן את ההתלהבות שלנו מכלי אינטרנט שמבטיחים לנו מיידיות. אבל חנן כהן משיב שאין צורך לאמץ או לשלול באופן גורף: אין קשר בין מספר האנשים שעוקבים אחריהם בטוויטר והתועלת מהשירות. ביכולתנו לנצל, ולעצב, את הכלים האלה לצרכים שלנו כך שהם ישרתו אותנו ולא אנחנו אותם. והוא בוודאי צודק.
