שמנו לב שהנעליים האלו ממש אומרות לך "קנה אותנו"

כמעט מידי יום מבשרים לנו על פטנט חדש שמטרתו "לעזור" לנו לקנות טוב יותר (או פשוט – יותר). לאחרונה וולמרט מבקשת לקבל פטנט על ידית לעגלת קניות שמסוגלת למדוד מספר נתונים ביומטריים – קצב הלב, חום הידיים, עוצמת האחיזה, מהירות ההליכה. מספרים לנו שהמידע הזה שיועבר למערכת בתוך החנות יוכל לאפשר לעובדי החנות להגיע אלינו ולהושיט עזרה:

Walmart recently applied to patent biometric shopping handles that would track a shopper’s heart rate, palm temperature, grip force, and walking speed. The patent, titled “System And Method For A Biometric Feedback Cart Handle” and published August 23, outlines a system where sensors in the cart send data to a server. That server then notifies a store employee to check on individual customers.

Walmart Patented a Cart That Reads Your Pulse and Temperature

יש, כמובן, סוגים שונים של עזרה. אולי באמצעות הידית הזאת החנות תדע שנתקפנו בחרדה, או אולי איבדנו את הדרך בתוך חנות אדיר ממדים. אולי. סביר יותר להניח שהמידע שישודר לחנות יאפשר עיצוב "יעיל" יותר של החנות כך שנקנה יותר, ויותר, ויותר. עוד שימוש נפלא של טכנולוגיה מתקדמת.

הבעיה איננה הכשלון, אלא ההצלחה


מתיו אינגרם, ב-Columbia Journalism Review, מתאר את הסכנות שעולם העיתונות ניצב בפניהם בעקבות ההשתלטות של פייסבוק, וגם של גוגל, על הפצת החדשות. היום כבר ברור לכולם שעל ידי שינוי קל באלגוריתמים פייסבוק יכול לגרום לכך שמקורות של חדשות המוכרות למיליוני אנשים עם חשבונות בפייסבוק פשוט ייעלמו מעיניהם, וזה ללא שום כוונת זדון:
“Facebook is a threat not necessarily because it’s evil but because it does what it does very well, which is to target people for advertisers,” says Martin Nisenholtz, former head of digital strategy at The New York Times. The question, he says, is “has it become so dominant now that it’s become essentially a monopoly, and if so what should publishers do about it?”
וכיול להיות שפייסבוק פשוט יחליט שהעיסוק בחדשות, והתלונות שמתעוררות בעקבות זה נושאים כגון Fake news הן פשוט מיותרות, וקל יותר להתמקד בפוסטים משפחתיים וצילומים של חתולים:
Given the platform’s repeated misunderstanding of its role in the information ecosystem, some believe that Facebook may simply not be a great place for journalism to live. Digital-journalism veteran David Cohn has argued that the network’s main purpose is not information so much as it is identity, and the construction by users of a public identity that matches the group they wish to belong to. This is why fake news is so powerful.

 כך או כך, עתיד העיתונאות כמקצוע איננו נראה מזהיר.

גם לדעתי זה כדאי


שוב ושוב אנחנו קוראים על הסכנות שבכמות האדירה של מידע אודותינו שבאינטרנט. מדגישים שעלינו ללמוד להגביל את המידע האישי שכל כך נגיש באמצעות קליק פשוט. ג'ורג' סימנס איננו אדיש לבעייתיות שהמידע הזה יוצר. אבל הוא גם משוכנע שנלמד להתמודד עם הבעיה, וזה משום שהפתיחות של האינטרנט פועלת לטובתנו.

I make more of my information explicit (transparent) in some digital form than I did last year…and the year before that. What is going to change in the next year that will reduce the information I share? Nothing. In spite of valid concerns about the ethics of open data or concerns of privacy, transparency of information is inevitable. At least, as long as we have the internet…after all, it works best when it’s open.

        The inevitability of transparency

הוא מוסיף, בצדק, שהבעיה איננה המידע עצמו, אלא היכולת של חברות ענק לנצל אותו. יש על מה לחשוש, אבל כמוהו, גם אני לא רוצה לוותר על היתרונות הרבים.

תחילה אנחנו מוצפים – אבל נלמד להתמודד


ג'ורג' סימנס מקשר לסקירה נוספת של PEW, ומביע אכזבה שלא בדיוק מדובר במחקר אלא באוסף של התייחסויות של "ידענים", ואפילו להם אין הרבה להגיד. ובכל זאת, יש מסקנה אחת שעליה כולם כנראה מסכימים: גוגל איננה עושה אותנו טיפשים. אבל גם זה איננו צריך להפתיע:

Obviously, any tool or innovation that permits increased connectivity between information and people will not result in a dumbing down of humanity. Initially, there will be (or currently is) a period of feeling overwhelmed and distracted. That’s an incidental effect of increased access to creation and consumption tools. Information abundance has been a key concern of humanity for centuries. First we need the content and conversation connections. Then we devise strategies and methods to prune and make sense of the chaos.

        The Future of the Internet IV

הנגישות דורשת שינוי בדרכי הגישה, והלמידה, שלנו. ובנוסף, תחילה זה מבלבל ומקשה. אבל אין זה אומר שאנחנו יודעים, או מבינים, פחות.

האם זה מקור אמין לעבודת תלמידים?


בבלוג ReadWriteWeb סידרה מעניינת ביותר של כתבות על תופעת Direct Media והפצת האינטרנט ב-"מידע" שמיועד למשוך עיניים (וקליקים) אך איננו אלא כתבות קצרצרות שקשה לראות בהן "מידע" כפי שנהגנו להבין את המונח בעבר. כחלק מהסידרה, אנדריאה קרוסון, עיתונאית שכותבת גם ל-Direct Media מתארת את מה שהיא עושה שם.

You can tell by the assignment headlines that they're generated from search engine queries, and sometimes those search terms provide some amusement. People are actually turning to Google to ask these questions? What happened to asking basic questions from friends and family?
 
But indeed, we're in a different world, and the criticism of Demand Media by some pundits strikes me as a bit elitist, as if the Internet weren't for everyone.

        What It's Like To Write For Demand Media: Low Pay But Lots of Freedom

ReadWriteWeb מתעניין בתופעה במיוחד מההיבט של כיצד ההצפה של כתבות לפי הזמנה משפיעה על תוצאות של גוגל. קרוסון מעלה נקודה חשובה לגבי מי (או מה) קובע מה ראוי לפרסום. ולי דווקא מעניינות ההשתמעויות החינוכיות של אינטרנט מוצף ב-"מידע" שאיננו משרת שום צורך לימודי.

המחשת המידע … ברכה, ואולי גם קללה


ג'ורג' סימנס כותב על תכונה חשובה של הווב (לפי דבריו, התוצאה הראשית שלו) היא הגשמיות שהוא נותן לתופעות שפעם התנדפו ולא השאירו סימן. בזכות הווב (ונדמה לי שהכוונה היא לדיגיטאליות באופן כללי) אנחנו משאירים אחרינו כמות אדירה של מידע (data) שאפשר יהיה לנתח אי-שם בעתיד.

The one dominant effect of the web is the externalization or giving-shape to aspects of our daily lives that used to vaporize. For example, the ever prominent water cooler provided a space to converse. But, once the conversation was done, it vaporized. With today’s social web and the increased data trails we leave in online interactions, GPS, web search, and so on, we are providing a tremendous data trove for future researchers (and even ourselves). When capturing data, we really don’t need to know what we want to do with it in the future. The key is to capture it. Then, as technology progresses and we are better able to analyze and visualize interactions, we can tab the data store and gain new insight into people and activities – years after the data was first made explicit.

        Data and visualization

לפי סימנס (דבריו בפוסט מובאים כאן כמעט במלואם) זה מוביל להרחבת היכולת שלנו לנתח את הסובב אותנו. אני מסכים, וחש שמדובר במשהו מרגש ומאתגר. ובכל זאת, צריכים גם לשאול – מעודף מידע, האם אין לנו בסכנה של "ניתוח יתר" ומעט מדי חוויה של ממש.

על מי ועל מה לסמוך


קליי שירקי מהרהר (דעותיו על הנושא עדיין בתהליך של התגבשות) על מה שהוא מכנה Algorithmic Authority. אם בעבר הנכונות שלהו לסמוך על מקור מידע זה או אחר הסתמך על מאפיינים "חברתיים" (לא רק "הוא החבר שלי" אלא "כולם יודעים שהעיתון הזה מהימן") היום אנחנו עדים לכך שהסמכות נמצאת במכונות ויישומים – PageRank של גוגל, למשל.

Authority thus performs a dual function; looking to authorities is a way of increasing the likelihood of being right, and of reducing the penalty for being wrong. An authoritative source isn’t just a source you trust; it’s a source you and other members of your reference group trust together. This is the non-lawyer’s version of “due diligence”; it’s impossible to be right all the time, but it’s much better to be wrong on good authority than otherwise, because if you’re wrong on good authority, it’s not your fault.

והיום, יותר ויותר, אנחנו "סומכים" על היישומים שלנו, ושירקי מזהה שלוש סיבות לגדילה בהסתמכות הזאת – היישומים האלה מביאים מידע ממקורות רבים, התוצאות נעשות יותר ויותר טובות, ויותר ויותר אנשים סומכים עליהם. מה שחשוב כאן הוא שגם כאשר אנחנו סומכים על המכונות, יש מרכיב חברתי גדול להסתמכות הזאת.

There are people horrified by this prospect, but the criticism that Wikipedia, say, is not an “authoritative source” is an attempt to end the debate by hiding the fact that authority is a social agreement, not a culturally independent fact. Authority is as a authority does.
 
It’s also worth noting that algorithmic authority isn’t tied to digital data or even late-model information tools. The design of Wikileaks and Citizendium and Apache all use human vetting by actors prized for their expertise as a key part of the process. What seems important is that the decision to trust Google search, say, can’t be explained as a simple extension of previous models. (Whereas the old Yahoo directory model was, specifically, an institutional model, and one that failed at scale.)

        A Speculative Post on the Idea of Algorithmic Authority

תמיד תענוג לקרוא את שירקי. גם אם מה שהוא כותב הפעם איננו מחדש הרבה (רבים בעבר התייחסו למרכיב החברתי של הסמכות), הוא מצליח לחדד את הנקודות שדורשות התייחסות.

חבל שזה איננו ההפך


דייוויד ויינברגר פרסם בבלוג שלו הרהורים לא מגובשים לקראת הרצאה שבשבילה לדעתו הוא עדיין איננו מוכן. ההרצאה עוסקת במידע והקשר שלנו אליו, ובהרהורים הוא בוחן היבטים שונים של היחס הזה. ויינברגר מבדיל בין "עידן המידע" לבין "עידן הקישור". ברור לו של-"עידן הקישור" יתרונות רבים על "עידן המידע", אבל יש גם חסרונות:

Info scales sufficiently to enable large corporations to manage themselves. But its scaling strategy is to exclude everything that doesn’t fit its rows and columns. E.g., the personnel database contains only a tiny bit about what employees know about one another. In the Age of Links, we include everything. Links create a world of abundance. The irony is that while the Info Age’s strategy was to exclude bad and useless info, in the Age of Links we’re better able to manage the abundance of crap than the abundance of good stuff.

        Rough, rough draft: What info was

נכון לעכשיו נדמה לי שהוא צודק – הקישוריות מאפשרת לנו להתמודד בעולם של שפע של מידע, אבל משום מה, היא יעילה במיוחד בהתמודדות עם שפע המידע הלא כל כך נחוץ, ואילו במה שנחוץ … כיצד מתמודדים עם זה, אנחנו עדיין איננו יודעים.

הוא לא עושה אותנו טיפשים


טילר קוואן (Tyler Cowen) כותב על ההשפעה של האינטרנט על חיינו, ולדעתו, להבדיל מהדעה הרווחת, מולטיטסקינג איננו דבר בזוי, ואנחנו איננו נעשים טיפשים כתוצאה מהחשיפה לכמות אדירה של מידע – מידע שאנחנו מצליחים להקדיש לו פחות ופחות זמן ממוקד.

It may seem as if we have entered a nightmarish attention-deficit culture, but the situation is not nearly as gloomy as you have been told. Our culture of the short bit is making human minds more rather than less powerful.
 
The arrival of virtually every new cultural medium has been greeted with the charge that it truncates attention spans and represents the beginning of cultural collapse—the novel (in the 18th century), the comic book, rock ‘n’ roll, television, and now the Web. In fact, there has never been a golden age of all-wise, all-attentive readers. But that’s not to say that nothing has changed. The mass migration of intellectual activity from print to the Web has brought one important development: We have begun paying more attention to information. Overall, that’s a big plus for the new world order.

        Three Tweets for the Web

נוהגים לומר שאיננו יכולים להפסיק את המרדף הבלתי-פוסק אחר עוד ועוד מידע מפני שאנחנו פשוט מכורים. אבל קוואן מציע הסבר עוד יותר פשוט: איננו מפסיקים מפני שאיננו רוצים, ואיננו רוצים מפני שהזרימה הזאת של מידע מרשתת אותנו בצורה חיובית.

להשקיף לתוך ים המידע


אין חדש באמירה שטכנולוגיות הן בסך הכל כלים שמגבירים את היכולות הבסיסיות שלנו. ובמשך לפחות דור מדברים לא רק על יכולות פיסיות אלא גם קוגניטיביות. ובכל זאת, כאשר מנסחים יפה – כדאי לצטט. ריצ'רד ווג'וודסקי כותב שהוא איבד את המשקפיים שלו, ושהאבידה הזאת המחישה עד כמה הוא תלוי בהם כדי לתפקד. האבידה מובילה להרהור בנוגע לכלים אחרים:

But had some time-traveling ophthalmologist stumbled upon me with a pair of spectacles, I pretty soon would have become addicted to 20/20 vision. And I'd be better off for it.
 
And so it goes for the technologies of the Digital Age. I can get by without email and Twitter just like I can get by without my glasses. But you won't find me getting near the (information) highway. Which means you won't find me getting far from my immediate safety zone.
 
Our new crowdsourcable communications tools help put the global network into better focus. And they quickly prove to improve one's life in little ways (which then can add up in big ways).

        On Losing a Pair of Eyeglasses

ונדמה לי שלא מדובר רק בפוקוס, אלא גם בחשיפה ובנגישות. יש המון מסביבנו שיכול להיות לנו ליעיל, אבל בלי הכלים המתאימים, לא נוכל להחשף אליו, ולראות בכלל שהוא שם.