שמנו לב שהנעליים האלו ממש אומרות לך "קנה אותנו"

כמעט מידי יום מבשרים לנו על פטנט חדש שמטרתו "לעזור" לנו לקנות טוב יותר (או פשוט – יותר). לאחרונה וולמרט מבקשת לקבל פטנט על ידית לעגלת קניות שמסוגלת למדוד מספר נתונים ביומטריים – קצב הלב, חום הידיים, עוצמת האחיזה, מהירות ההליכה. מספרים לנו שהמידע הזה שיועבר למערכת בתוך החנות יוכל לאפשר לעובדי החנות להגיע אלינו ולהושיט עזרה:

Walmart recently applied to patent biometric shopping handles that would track a shopper’s heart rate, palm temperature, grip force, and walking speed. The patent, titled “System And Method For A Biometric Feedback Cart Handle” and published August 23, outlines a system where sensors in the cart send data to a server. That server then notifies a store employee to check on individual customers.

Walmart Patented a Cart That Reads Your Pulse and Temperature

יש, כמובן, סוגים שונים של עזרה. אולי באמצעות הידית הזאת החנות תדע שנתקפנו בחרדה, או אולי איבדנו את הדרך בתוך חנות אדיר ממדים. אולי. סביר יותר להניח שהמידע שישודר לחנות יאפשר עיצוב "יעיל" יותר של החנות כך שנקנה יותר, ויותר, ויותר. עוד שימוש נפלא של טכנולוגיה מתקדמת.

כאשר נפתחות האפשרויות …


קליי שירקי ודניאל פינק משוחחים על הספרים החדשים שלהם בראיון ב-Wired. שיקרי מסביר שהשעות שעד היום הוקדשו לעריכות בוויקיפדיה מהוות הרבה פחות מאחוז אחד משעות הצפייה בטלוויזיה השנתית בארה"ב. לכן, כאשר שואלים למה אנשים יבזבזו את זמנם בעריכת ויקיפדיה, צריכים לשאול למה זה נחשב לבזבוז ואילו הצפייה בטלוויזיה נחשבת נורמטיבי. הוא מסביר שהטכנולוגיה לא שינתה את המוטיבציה, אלא פתחה נתיב לשיתוף פעולה שלפני-כן היה הרבה פחות זמין:

Look, behavior is motivation filtered through opportunity. So if you see people behaving in new ways, like with Wikipedia and whatnot, it’s very unlikely that their motivations have changed, because human nature doesn’t change that quickly. It’s quite likely that the opportunities have changed.

        Cognitive Surplus: The Great Spare-Time Revolution

ההתנהגויות שלנו נובעות, במידה לא קטנה, מההזדמנויות שעומדות לפנינו.

מה עוד יש להגיד על זה?


על אף העובדה שספרו של ניקולס קאר, The Shallows, באמת עוסק בנושא חשוב, ספק אם הביקורת הרבות עדיין מצליחות למצוא משהו משמעותי להגיד עליו. נדמה לי שקתי דייווידסון, שדבריה לא נכתבו במסגרת ביקורת על הספר, מסבירה היטב למה:

Every time I see the intellectual titans (sorry about the sarcasm) of our era engage in a debate about whether the internet is making us dumber or smarter (sigh), I think, well, there really were media before television, for goodness sakes. Can we really talk about the evolution of the human brain and how the internet is changing our brain if we believe that human evolution began with primetime television? I don't know if the internet makes us smarter or dumber—-but the comparative arguments about "now" versus "then" are often about as thoughtful and learned as Gramps and Uncle Max out rocking on the porch talking about the Good Ol Days.

        Knowledge and Networks: A Model for Preprofessional Education

כזכור, מייחסים לאלן קיי האמירה החשובה ש-"טכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בסביבה כאשר נולדנו". חבל שהרבה אנשים מאד משכילים משום מה כנראה מבינים את האמירה הזאת כאמת, ולא כביקורת.

הבחנה מיושנת?


טים סטאמר כותב על כך שמורים במדינה שלו מחוייבים לקבל הכרשה בתחומים טכנולוגיים. לצד זה הוא מציין שבתקציב הממשל הפדראלי אין סעיפים לטכנולוגיה. לכאורה, אין תמיכה לתחום כל כך חשוב. אבל סטאמר איננו משוכנע שעדיין קיימת הצדקה לסעיפים "טכנולוגייה":

We say we want students to be able to communicate and collaborate, to develop critical thinking and problem solving skills, and to become creative and innovative in their work.
 
Do we really need special “edtech” to make that happen?
 
Or just a better understanding of how people in the real world are using all kinds of technology to improve their personal skills in all those areas and how to help our students learn to do the same.
 
Maybe, just like our tech standards that linger from the previous century, the whole concept of “educational technology” is outdated and obsolete.

        Do We Really Need “Educational” Technology?

אולי טכנולוגיה היא טכנולוגיה היא טכנולוגיה, וההבחנה בין טכנולוגיות כלליות לבין טכנולוגיות "למידה" נעשתה כבר מזמן למיותרת.

לא תמיד כייף


ג'ון ספנסר, בדמות של טום ג'ונסון, המורה של סוף המאה ה-19 שמתנסה בשימוש בעפרונות (אצל כל ילד, לא פחות!) בכיתה שלו, נתקל בתלמיד שכותב שבית הספר משעממם, וכותב לו מכתב (למגירה, לא לפרסום) שבו הוא מגיב, ובהמשך מהרהר לעצמו:

I once viewed pencils as a magical talisman that would transform every student into a self-motivated learner. I believed that the Pencil Natives would grab hold of a pencil and start creating amazing works of poetry and narrative. I thought that the simple existence of paper would mean clarity of thought, critical thinking and logic in persuasive writing.
 
It worked for a day or two, but eventually the pencil novelty wore off and students realized that they were working with tools. Looking back on it, I was no different than the students. I confused novelty and fun with meaning and depth. I'd like to think I know better now, but a "that's boring" comment can apparently still throw me over the edge.

        sorry kiddos, but pencils aren't always fun

וכמובן שאין חדש תחת השמש.

החינוך כבר לא יהיה כמו שהיה?


טים סטאמר מודה שהוא ישמח לקבת iPad (גם אני לא אתלונן אם מישהו רוצה לתת לי), אבל הוא מזהיר שכלי חדש, מושך ומרשים ככל שיהיה (ולמען האמת, לא ברור שהפעם Apple באמת הצליחו להדהים אותנו) איננו מה שישנה את החינוך:

In the case of education, nothing gets transformed if institutions latch on to it as a textbook replacement, a digital notebook, an expensive electronic replacement for a Trapper Keeper.
 
Change in how teachers teach and students learn will not flow from putting the same old curriculum materials on a tablet and then using it with the same teacher-directed lessons, primarily focused on preparing kids for standardized tests.
 
Mobile communications devices such as the iPad will only have an impact if they become individual learning platforms that regularly change to meet the needs of the person carrying it.

        The Miracle, Education-Altering iPad (Maybe)

האמת היא שכבר התרגלנו לקרקס שפוגשים כל פעם שהכלי האולטימטיבי החדש יוצא לשוק. אפשר אולי לטעון שמדובר בטקס מעבר, בפולחן שהקהילה החינוכית משתתפת בו. חבל. אם היינו מתלהבים קצת פחות, יכול להיות שהיינו מצליחים לזהות חידושים אמיתיים שבאמת יכולים להשפיע לטובה על החינוך.

כאן, שם, ובכל …


טרנט בטסון כותב על חברי סגל באוניברסיטה שלו שמביעים התנגדות להוראה באמצעות התקשוב. הם אינם רוצים "טכנולוגיה", אלא "הוראה טהורה" – כאילו שיש דבר כזה. לפי בטסון, אחרי הדיבור והמילה הכתובה, התקשוב מהווה השלב השלישי המשמעותי בעיצוב האנושות. והיום, כל מה שאנחנו עושים מושפע מקיומו.

I was just walking through the woods near Narragansett Bay with my dog and thought to myself, "On this trail, in these woods, away from anything human-made, of what relevance are computers?" This thought often occurs to this particular outdoors fanatic.
 
If you can’t see the technology or if you are not using it, surely it has no effect. It’s all a mirage; we are as we have always been.
 
But, then, I thought, the technology has completely altered my assumptions about work, about learning, about other people, about communications, about how I structure other people in my mind, about how problems get solved, about where I go for information, and even about what humanity is. We carry the effects of information technology around in our heads all the time, the “we” being the people reading this newsletter.

        'But I Don't Want to Teach My Students How to Use Technology'

היום, כבר אי-אפשר לתאר את העולם ללא התקשוב.

מתברר שלא כולם כבר שם


כריס דאסון מדווח על פגישת הורים בה הוא השתתף עם פתיחת שנת הלימודים. הורי הכיתה של בנו מתכננים מסיבה בשביל התלמידים שייערך בסיום השנה, אבל הם כבר מתחילים במלאכה, וכל אחד התבקש להתנגד לאחת המשימות. דף נייר הועבר בין ההורים וכל אחד רשם את שמו ואת כתובתו, וגם את מספר הטלפון – לא הנייד, הביתי. דאסון מציין שלא ביקשו לרשום כתובת דואר אלקטורני, ובוודאי לי משהו כמו שם משתמש בפייסבוק. בלשון המעטה, שיטת הרישום היתה מאד מוזרה בעיניו:

Maybe it’s just the rural community in which we live, but I don’t think that’s actually the source of disconnect with the rest of the world in 2009. I think I just witnessed a major generation gap from which I’d been somewhat isolated working with students for so long and living, eating, and breathing tech for quite a few years.
 
These parents, teachers, and community members literally just didn’t even think to communicate electronically. I’m actually connected with a few of them on Facebook and one asked about getting content posted on the school and district websites, so I know there were exceptions, but overall, it was quite apparent that the generation gap is alive and well. Since these folks are largely parents of high school seniors, they tend to be in their 40’s and early 50’s. While the parents of our younger students seem to be fairly well-connected, our older parents (with some exceptions) just seem to have missed social media entirely.

        What century is this?

בפגישות הורים של הילדים שלי השנה רישום כתובת דואר אלקטרוני היה מובן מאליו, ולכן הדוגמה שדאסון מביא היא אולי היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל, אבל בכל זאת, אני, כמוהו, לא שקט מהמצב שהוא מתאר.

הכל טכנולוגיה


במסגרת אחרת כבר התייחסתי להצעה של מרצה באוניברסיטה בטקסס ללמד "ביערום". שמחתי לגלות של התגובות של בלוגרים חינוכיים אחרים די דומות לשלי. דייב פארי, בתגובה שלו, מדגיש שאין דבר כזה הוראה ללא טכנולוגיה.

For, any teaching practice requires technology. Are we to imagine that these luddite professors disallow paper and pen from class? “Students should not take notes in class, the technology gets in the way of discussion.” Are we to imagine that they do not allow books in class? “No books, they get in the way of discussion.” Books, paper, pen, desks, chalkboards, whiteboards, all of these are technologies. In fact clothing itself is a technology, so if a professor really wanted to be against technology he would have to give up his tweed jacket and bow tie, because as a technology this might get in the way of the students learning, instead really go “naked” so as to better connect with the students.

        On What it Would Mean to Really Teach “Naked”

אחרים מדגישים שחובתם של מורים ומרצים לחשוף צעירים לשימוש נבון בטכנולוגיה, והם בוודאי צודקים. אבל ביסודי של דבר, הנקודה העיקרית היא שפשוט אין דבר כזה "להוציא את הטכנולוגיה" מהכיתה. השאלה היא כיצד לנצל אותה בתבונה.

מאיגרה רמה


קתי דייווידסון מתארת תחושה (אולי תהליך?) שאיננה ייחודית לטכנולוגיה. בעצם, היא שאולה מתחום אחר לגמרי. אבל נדמה לי שאין ספק שהיא מתארת היטב את האכזבה שהיא תוצאה של ציפיות גדולות מדי.

But because we aim so high, buying into a false promise of romance and happy ever after, we don't even see all the ways we do change, all the ways technology has transformed our arrangements and should be (therefore!) transforming the ones that require our participation. What? It doesn't just happen externally, because of the Internet? We have to do something too? What kind of a basis for a relationship is that?

        "Disappointed" in the Internet

אבל חשוב גם לשים לב שהעובדה שיש אכזבה איננה אומרת שלא היו הישגים. ואולי הנקודה החשובה ביותר – שאנחנו, בעצם, לא הייתי סתם צופים מן הצד, אלא פעילים בתהליך … או לפחות היינו אמורים להיות כאלה.