מה שחשוב ללמוד באוניברסיטה

כתבה קצרה ב-Inside Higher Ed מדווחת על תוכנת מחשב – הפועלת, כמובן, באמצעות בינה מלאכותית – אשר בשימוש מספר הולך וגדל של חברות כדי לראיין מועמדים למשרות תעסוקה. ביסודו של דבר המערכת היא ראיון וידואי שנערך מרחוק כך שהמועמד לתפקיד איננו צריך להגיע למשרדי החברה. אבל המערכת גם מנתחת את הראיון, גם אם לא ברור מה היא מחפשת או מגלה – משהו בקול, כיצד האדם יושב, אם הוא מסתכל ישר למצלמה, ועוד:
“What they really want the students to know is that the camera that they’re speaking to when they’re answering the questions from HireVue, it’s just another person,” he said. The banking employees told him that a human would be reviewing the footage, he said.
But according to HireVue’s own advertising materials and recent reporting by The Washington Post, that’s not the only way employers use the platform. Employers can choose to have the recorded answers evaluated by artificial intelligence. If the proprietary technology that HireVue uses to evaluate the recordings concludes that a candidate does well in matching the demeanor, enthusiasm, facial expressions or word choice of current employees of the company, it recommends the candidate for the next round. If the candidate is judged by the software to be out of step, that candidate is not likely to move on.

Your Interview With AI

קשה להגיד יש כאן אחיזת עיניים, גם אם מה שמספרים למועמדים איננו מדויק (הם ממילא בוודאי מנחשים שהכל עובר דרך AI). אבל סביר להניח שבקרוב האוניברסיטאות, או אולי חברת הזנק, יכינו "קורס" הכנה לראיון מול כלי כזה. אישית הייתי מציע למרואיינים לפתוח ולהגיד שהם בדרך כלל מדברים אחרת מול בני אדם מאשר מול מכונה. ואם הייתי המעסיק, הייתי מעדיף לתת את המשרה למישהו שאומר את זה.

במידה מסויימת, אפשר היה לצפות לזה מראש

לא לפני יותר מדי זמן גופים שעסקו בזכויות האזרח עודדו את השימוש במצלמות גוף אצל שוטרים. מצלמות אלו היו אמורות לפעול כעדות למצבים שבהם שוטרים מפעילים כוח על מנת לבחון האם הכוח הזה היה מוצדק. כמו-כן, העובדה שלשוטר יש מצלמה היתה צריכה לפעול כגורם מרסן. סידני פוסל, ב-The Atlantic כותב על תוצאה כמעט הפוכה. מתברר שהסרטים שנאגרים דרך מצלמות הגוף של שוטרים נכנסים למאגר עצום שאיננו רק של מבצעי פשעים אלא של אנשים מן השורה, אנשים שעכשיו עשויים להיות מזוהים כקשורים לפשע:
Now police-accountability activists are at odds with privacy activists, who worry about an inescapable dragnet that leaves anyone at risk of being scanned, identified, and matched against criminal or immigration databases, all without a warrant or even suspicion of committing a crime.

Did Body Cameras Backfire?

מצד אחד המצלמות אמורות להפחית את הסיכוי של אלימות מצד שוטרים, ומצד שני המאגר הולך ותופח. אליה וקוץ בה.

אבל כך הדברים תמיד התנהלו

הידיעות של MIT, ובמיוחד ה-Media Lab המשיך לקבל תרומות מג'פרי אפשטין זיעזע, לפחות לזמן קצר, את קהילת הטכנולוגיות החדישות. רבים שאלו איך אנשים הגונים, גיבורי תרבות נוסח עמק הסיליקון, יכלו להסכים לקבל כסף מאדם שפל כזה. מתיו אינגרם, ב-Columbia Journalism Review נותן קצת פרספקטיבה חשובה לפרשה:
Larkin said some inside MIT were frustrated that the Epstein donations got so much attention, when the institution also recently accepted money and a visit from Saudi Arabian leader Mohammad bin Salman, who has been implicated in the vicious killing of Washington Post journalist Jamal Khashoggi. “One Media Lab alum told me she was, on balance, more appalled by MIT’s ties to the late David Koch than by the ties to Epstein,” said Larkin, since the Kochs had done so much to undermine the Institute’s core values with their support of climate change-denying groups.

Some lessons from the MIT Media Lab controversy

מתברר, אם לא ידענו את זה קודם (והיינו צריכים לדעת) שאין חדש תחת השמש. אפשטין לא היה הדמות המפוקפקת הראשונה שממנו הסכימה, או ליתר דיוק שמחו, לקבל תרומות. כך הדברים מתנהלים.

קירות וירטואליים

אמנדה מול סוקרת כמה מהשינויים שהתרחשו בעיצוב המרחב המשרדי. בשנות ה-90 של המאה הקודמת מרחבים נפרדים באמצעות קירות התחילו לפנות את מקומם כוכים שעוד נתנו תחושה של פרטיות אבל באותו הזמן גם תחושה של מרחב. בהמשך גם הכוכים נעלמו לטובת מרחבים פתוחים. התפיסה הזאת כמובן חסכה בשטח, וגם בהשקעה כספית, אבל ליוותה אותה גם תפיסה אידאולוגית – עובדים עכשיו יוכלו לעבוד יחד. אך מה לעשות, ומחקרים מראים שהמרחבים הפתוחים אינם מעודדים את העבודה המשותפת. מתברר שעובדים רוצים יותר פרטיות. ודווקא ה-AirPods של אפל מסייעים במטרה הזאת. כאשר עובד יושב עם ה-AirPods הוא כאילו רומז שהוא עסוק ואין להפריע לו:
According to Ethan Bernstein, a professor at Harvard Business School who studies organizational behavior, it makes sense that this subtle tactic for avoiding constant interaction has seeped into office environments. “People are very good at creating spaces for themselves, and these days you look at everybody and almost without exception they’re on their phones with headphones in their ears,” he says. In a 2018 study, Bernstein and his team found that open offices decrease face-to-face interaction among co-workers by as much as 70 percent, in stark contrast to the designers’ stated goal of collaborative teamwork.

Workers Love AirPods Because Employers Stole Their Walls

מפני שהאזניות האלו אינן קשורות בחוט לטלפון אפשר להסתובב במשרד איתם באופן חופשי, ועובדים אחרים אינם יודעים אם אתה מאזין למוזיקה או אולי נמצא בדיון קבוצתי דרך הטלפון. התוצאה היא שגם במרחב פתוח אף אחד איננו מפריע אותך. הקירות אינם נראים, אבל הם שוב קיימים.

לשם מה, ולשם מי?

דוגלס רושקוף איננו הראשון להזכיר לנו שטכנולוגיות אינן נויטרליות. רבים ציינו זאת לפניו. ובכל זאת, הוא מעיר הערה שחשוב לזכור:
First off, we have to accept the fact that at least since the industrial age, major technologies aren’t usually developed to make things “better” on any fundamental, experiential, human level. They’re nearly always the expression of some underlying economic dynamic — in our case, that means capitalism.

This Time, It’s Personal

אם לא שואלים מי מרוויח ומי עשוי להפסיד מטכנולוגיה זאת או אחרת אנחנו עתידים לא רק להיות תחת השליטה של הטכנולוגיה, אלא גם תחת השליטה של מי שמקדם אותה.

שמנו לב שהנעליים האלו ממש אומרות לך "קנה אותנו"

כמעט מידי יום מבשרים לנו על פטנט חדש שמטרתו "לעזור" לנו לקנות טוב יותר (או פשוט – יותר). לאחרונה וולמרט מבקשת לקבל פטנט על ידית לעגלת קניות שמסוגלת למדוד מספר נתונים ביומטריים – קצב הלב, חום הידיים, עוצמת האחיזה, מהירות ההליכה. מספרים לנו שהמידע הזה שיועבר למערכת בתוך החנות יוכל לאפשר לעובדי החנות להגיע אלינו ולהושיט עזרה:

Walmart recently applied to patent biometric shopping handles that would track a shopper’s heart rate, palm temperature, grip force, and walking speed. The patent, titled “System And Method For A Biometric Feedback Cart Handle” and published August 23, outlines a system where sensors in the cart send data to a server. That server then notifies a store employee to check on individual customers.

Walmart Patented a Cart That Reads Your Pulse and Temperature

יש, כמובן, סוגים שונים של עזרה. אולי באמצעות הידית הזאת החנות תדע שנתקפנו בחרדה, או אולי איבדנו את הדרך בתוך חנות אדיר ממדים. אולי. סביר יותר להניח שהמידע שישודר לחנות יאפשר עיצוב "יעיל" יותר של החנות כך שנקנה יותר, ויותר, ויותר. עוד שימוש נפלא של טכנולוגיה מתקדמת.

כאשר נפתחות האפשרויות …

קליי שירקי ודניאל פינק משוחחים על הספרים החדשים שלהם בראיון ב-Wired. שיקרי מסביר שהשעות שעד היום הוקדשו לעריכות בוויקיפדיה מהוות הרבה פחות מאחוז אחד משעות הצפייה בטלוויזיה השנתית בארה"ב. לכן, כאשר שואלים למה אנשים יבזבזו את זמנם בעריכת ויקיפדיה, צריכים לשאול למה זה נחשב לבזבוז ואילו הצפייה בטלוויזיה נחשבת נורמטיבי. הוא מסביר שהטכנולוגיה לא שינתה את המוטיבציה, אלא פתחה נתיב לשיתוף פעולה שלפני-כן היה הרבה פחות זמין:

Look, behavior is motivation filtered through opportunity. So if you see people behaving in new ways, like with Wikipedia and whatnot, it’s very unlikely that their motivations have changed, because human nature doesn’t change that quickly. It’s quite likely that the opportunities have changed.

        Cognitive Surplus: The Great Spare-Time Revolution

ההתנהגויות שלנו נובעות, במידה לא קטנה, מההזדמנויות שעומדות לפנינו.

מה עוד יש להגיד על זה?

על אף העובדה שספרו של ניקולס קאר, The Shallows, באמת עוסק בנושא חשוב, ספק אם הביקורת הרבות עדיין מצליחות למצוא משהו משמעותי להגיד עליו. נדמה לי שקתי דייווידסון, שדבריה לא נכתבו במסגרת ביקורת על הספר, מסבירה היטב למה:

Every time I see the intellectual titans (sorry about the sarcasm) of our era engage in a debate about whether the internet is making us dumber or smarter (sigh), I think, well, there really were media before television, for goodness sakes. Can we really talk about the evolution of the human brain and how the internet is changing our brain if we believe that human evolution began with primetime television? I don't know if the internet makes us smarter or dumber—-but the comparative arguments about "now" versus "then" are often about as thoughtful and learned as Gramps and Uncle Max out rocking on the porch talking about the Good Ol Days.

        Knowledge and Networks: A Model for Preprofessional Education

כזכור, מייחסים לאלן קיי האמירה החשובה ש-"טכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בסביבה כאשר נולדנו". חבל שהרבה אנשים מאד משכילים משום מה כנראה מבינים את האמירה הזאת כאמת, ולא כביקורת.

הבחנה מיושנת?

טים סטאמר כותב על כך שמורים במדינה שלו מחוייבים לקבל הכרשה בתחומים טכנולוגיים. לצד זה הוא מציין שבתקציב הממשל הפדראלי אין סעיפים לטכנולוגיה. לכאורה, אין תמיכה לתחום כל כך חשוב. אבל סטאמר איננו משוכנע שעדיין קיימת הצדקה לסעיפים "טכנולוגייה":

We say we want students to be able to communicate and collaborate, to develop critical thinking and problem solving skills, and to become creative and innovative in their work.
Do we really need special “edtech” to make that happen?
Or just a better understanding of how people in the real world are using all kinds of technology to improve their personal skills in all those areas and how to help our students learn to do the same.
Maybe, just like our tech standards that linger from the previous century, the whole concept of “educational technology” is outdated and obsolete.

        Do We Really Need “Educational” Technology?

אולי טכנולוגיה היא טכנולוגיה היא טכנולוגיה, וההבחנה בין טכנולוגיות כלליות לבין טכנולוגיות "למידה" נעשתה כבר מזמן למיותרת.

לא תמיד כייף

ג'ון ספנסר, בדמות של טום ג'ונסון, המורה של סוף המאה ה-19 שמתנסה בשימוש בעפרונות (אצל כל ילד, לא פחות!) בכיתה שלו, נתקל בתלמיד שכותב שבית הספר משעממם, וכותב לו מכתב (למגירה, לא לפרסום) שבו הוא מגיב, ובהמשך מהרהר לעצמו:

I once viewed pencils as a magical talisman that would transform every student into a self-motivated learner. I believed that the Pencil Natives would grab hold of a pencil and start creating amazing works of poetry and narrative. I thought that the simple existence of paper would mean clarity of thought, critical thinking and logic in persuasive writing.
It worked for a day or two, but eventually the pencil novelty wore off and students realized that they were working with tools. Looking back on it, I was no different than the students. I confused novelty and fun with meaning and depth. I'd like to think I know better now, but a "that's boring" comment can apparently still throw me over the edge.

        sorry kiddos, but pencils aren't always fun

וכמובן שאין חדש תחת השמש.