היכן נמצא עתיד ספרי הלימוד?


טים סטאמר מגיב לטענות שעכשיו יש מכשיר ה-Kindle של אמזון יש מסך גדול, אפשר לראות אותו כ-"עתיד ספרי הלימוד". הרעיון, כמובן, איננו מקובל עליו. בסך הכל מדובר בהמשך השליטה של המו"לים, אבל הפעם באופן דיגיטאלי.

That’s not an evolution of instructional materials. Hardly a revolution. It’s a very small shift in the current textbook distribution business. …
 
Instead we should be developing open source textbooks created and edited by large numbers of experts of all kinds (teachers and students included) and which anyone, anywhere in the world, in a formal school setting or not, could access.

        A Potentially Dismal Future

סטאמר כותב שיותר מאשר הרעיון הזה מקבל אותנו לעתיד, הוא מקבע אותנו בעבר. אם ה-Kindle אכן מהווה את עתיד ספר הלימוד, סטאמר גורס שעתיד החינוך די עגום.

אין מה לעשות – חדור יחדור


אסתי דורון כותבת על ההתנגדויות של הורים לשימוש במחשב נייד (1:1) בבית הספר. היא מעלה מספר התנגדויות ומסבירה למה היא איננה מקבלת אותן. ובסופו של דבר, העניין די בסיסי – המחשב הוא חלק בלתי-נפרד מהעולם שלנו:

אז נכון, שעכשו אנחנו נמצאים בין תקופות, ונכון שלהורים רבים השינוי קשה ולא פשוט, אבל אני חושבת שלא יכול להיות מצב שבו הטכנולוגיה נמצאת בכל מקום אחר בחיינו, חוץ מאשר בכיתה.

        את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק…

אני נוטה לחשוב שעל אף העובדה שמדובר בהתנדגויות אמיתיות, הן עתידות להעלם בעתיד הלא רחוק.

קורס מקוון ישר מהקופסה?


אלן לווין נזכר בימים שבהם הוא חשב שתפיסת ה-CMS היתה מתאימה לתהליכי למידה. מדובר בתקופה הרחק בעבר.

I feel rather blessed I have not had much responsibility or even been inside a Course Management System for a looooooong time. I cannot say I find them inherently evil, but more inherently stupid. It’s been a while since I ranted on it, but after all this time the mere fact that the main organizational unit of a “learning system” not being the learning, nor the learner, but the course – is just plain programming design laziness It’s done that way because it is easier to put learning into neat mailbox slots, ones that can be tidily emptied at the end of a term.

        Meet The New Boss

אני מניח שהוא צודק בנוגע לעצלות בתכנות, אבל נדמה לי שהנקודה הזאת משנית לאחרת – שה-CMS שם את הקורס במרכז, לא את הלומד, או הלמידה. כך היה – וכך זה עוד היום.

מזכיר (רק קצת?) את 90-9-1


כתבה באתר ה-BCC מדווחת על מחקר/סקר שנערך ע"י הרווארד אצל 300,000 משתמשים Tiwtter. משום מה, התוצאות אינן מפתיעות:

Just 10% of Twitter users generate more than 90% of the content, a Harvard study of 300,000 users found.

        Twitter hype punctured by study

אני מניח שהאופטימיים קיוו למשהו קרוב יותר ל-"חוק פרטו" (גם אם הקשר של ה-"חוק" הזה לפרטו רופף ביותר) אבל אפילו לזה כנראה לא מגיעים. באופן די עקבי שימוש/השתתפות חברתי בכלים אינטרנטיים שומר אמונים לתפיסת ה-90-9-1.

ניסוח ניוטראלי


סטיבן דאונס מדווח על מאמרון של סילבי נואל שמבקר את הטענה של דון טפסקוט שבעקבות החשיפה לעולם הדיגיטאלי מוחותיהם של בני נוער פועלים אחרת מאשר המוחות של הוריהם. דאונס איננו מסכים לגמרי עם נואל, אם כי הוא בוודאי קרוב יותר לדעתה מאשר לדעה של טפסקוט. בתגובה שלו הוא מנסה לנסח את השינוי שמתרחש באופן ניוטראלי – דבר שבהחלט נחוץ:

But, it is worth asking, are neural networks plastic in the way Tapscott describes? Tapscott writes, "They're used to multi-tasking, and have learned to handle the information overload." This is probably a mis-description. It would be more accurate to say "they multi-task and they have adapted to information overload." This removes the success-verbs, and depicts change rather than accomplishment, which seems more reflective of the actual situation.

        In which I foam at the mouth a bit

נדמה לי שכולם יכולים להסכים שיש שוני בתפקוד, אבל זה לא בהכרח אומר שיש שיפור או התפתחות.

לא רק טכנולוגיה


כתבה ב-eSchool News מדווחת על חוסר ההצלחה של בית ספר עתיר טכנולוגיה (ותקציבים) בעיר פילדלפיה (תקציר בעברית בפורטל מס"ע) הכתבה סוקרת סיבות רבות לכשלון, ביניהן העדר חזון, והנהלה שהתחלפה במהירות. הכתבה מצטטת את מארי קוליניין, נציגת מיקרוסופט בפיתוח ובליווי בית הספר:

We've learned a great lesson here: that no matter how much money and technology you pour into something, it's really the people [who] matter.

        School of the Future: Lessons in failure

מעניין. תמורת שכר ייעוץ די צנוע הייתי מוכן לספר להם את זה ממש בתחילת הדרך.

זה באמת הרבה! אבל …


כתבה בניו יורק טיימס מוסרת מה שבעיני נראה כמספר די מתהים בנוגע למספר המסרונים של בני נוער אמריקאיים שולחים ומקבלים:

American teenagers sent and received an average of 2,272 text messages per month in the fourth quarter of 2008, according to the Nielsen Company — almost 80 messages a day, more than double the average of a year earlier.

        Texting May Be Taking a Toll

אבל אולי המספר איננו כל כך עצום. אם נניח שאדם ער 18 שעות ביום, 80 מסרונים ליום מתחלקים לסך הכל ארבעה וחצי לשעה, והכתבה מוסרת שמדובר בסך הכל של המסרונים ששולחים ומקבלים. לכן, אולי מדובר בלשלוח שניים ולקבל שניים. פתאום המספר העצום נראה אפילו די סביר – ובכלל לא מוסרים לנו מידע על האורך של המסרונים האלה.
 
יתכן שיש כאן בעיה אמיתית, ושבני נוער אינם מצליחים להוריד את הידיים מהסלולארי. אבל אפילו אם ארבעה וחצי מסרונים לשעה זה הרבה, לא נראה לי שזאת מכה עד כדי כך מדאיגה כפי שרוצים שנחשוב.

כל כך פשוט, אבל גם כל כך גמיש


סטיבן ג'ונסון כותב (דווקא ב-Time) על מה מיוחד ב-Twitter. בעיניו הדבר המיוחד בו (או לפחות דבר אחד מיוחד) הוא היכולת של הכלי להפוך למשהו שונה לגמרי ממה שמעצביו המקוריים התכוונו.

In short, the most fascinating thing about Twitter is not what it's doing to us. It's what we're doing to it.

        How Twitter Will Change the Way We Live

אחרים גם התייחסו לנקודה הזאת (נדמה לי שדייוויד ויינברגר עשה זאת, ושציטטתי את דבריו כאן) אבל אין ספק שמדובר בנקודה חשובה מאד.

עד כמה זה באמת חשוב לנו?


ג'ורג' סימנס מציין שלאחרונה הוא שם לב שהבלוגוספירה עוסקת יותר מאשר בעבר בנושאים של פרטיות וכמות המידע שגופים אינטרנטיים גדולים אוספים אודותינו. הוא מדגיש שגם בעולם הגשמי לא קשה לאסוף מידע, ואכן עושים זאת, ובכל זאת, הכמויות האדירות שניתן לאסוף, ללא מאמץ, אונליין אכן מהוות סיבה לדאגה. הוא מוסיף:

Privacy is an issue that flares up occasionally, but we are quickly placated and distracted.

        Privacy online: Google is watching

נדמה לי שהוא צודק. זה מדאיג לזמן מה, ושוב אנחנו נרגעים. ובמידה מסויימת אנחנו חשים שחתמנו על חוזה – ה-"חינם" של הכלים המתוקשבים שלנו בא במחיר של הזכות לאסוף מידע אודותינו. ומשום מה, אני יודע שאני צריך לדאוג, אבל במקום זה אני רואה את זה כחלק בלתי-נפרד מהעולם של היום.

סביר להניח שהוא צודק


ג'ורג' סימנס מדווח על העליה הגדולה של שימוש ב-Twitter וב-Facebook, ומציין שלפחות לגביו, מדובר בתוספת להרגלי השימוש, ולא החלפת השימוש בכלים ישנים בכלים חדשים:

I’d like to know what we are doing less. My email use is still the same as last year. I still read the same number of RSS feeds. I can’t think of anything I’ve dropped from my online habits. I’m still at a “net add” stage. Guess that will have to change soon…

        Where we are spending time…

אישית, אני משתדל לא להוסיף יותר מדי בלוגים לקורא ה-RSS שלי, וממעט לבדוק כלים חדשים, אבל כמובן בלתי-אפשרי לעשות זאת לחלוטין. ואין ספק שאם לעת עתה אנחנו ממשיכים להוסיף, לא נוכל להתמיד בזה.
css.php