לארי קובן כותב שבמשך שנים הוא האמין ששינויים חינוכיים גדולים, ברמה של מחוזות ושל מדיניות הממשל, היו הדרך הטובה ביותר להשפיע לטובה על הרגלי ההוראה של מורים, ובדרך הזאת לשפר את הלמידה של תלמידים. אבל עם השנים, הוא הגיע למסקנה שלא כך אפשר לחולל שינוי משמעותי:
|
Like others, who have seen structural reforms come and go, I have concluded from my experience and research that working directly on individual and collective teacher norms, knowledge, and skills at the school and classroom levels—not big-ticket structural changes—have a far better chance of improving teaching practices. Of course, this is slow-motion Mom-and-Pop-store-one-school-at-a-time work that policymakers, eager for supermarket models and swift implementation, find hard to swallow when across-the-board reform is their gold standard. Admitting Error Is Very Hard To Do: Structures and Classroom Practice |
סביר להניח שכולנו היינו רוצים לראות שינויים גורפים – אם הדבר היה אפשרי. אבל יתכן שבחינוך הדרך היחידה להביא שינוי אמיתי היא בצעדים קטנים.
