שינוי – על קצה ה…

לאט, אבל עם סיכוי להצליח

לארי קובן כותב שבמשך שנים הוא האמין ששינויים חינוכיים גדולים, ברמה של מחוזות ושל מדיניות הממשל, היו הדרך הטובה ביותר להשפיע לטובה על הרגלי ההוראה של מורים, ובדרך הזאת לשפר את הלמידה של תלמידים. אבל עם השנים, הוא הגיע למסקנה שלא כך אפשר לחולל שינוי משמעותי:

Like others, who have seen structural reforms come and go, I have concluded from my experience and research that working directly on individual and collective teacher norms, knowledge, and skills at the school and classroom levels—not big-ticket structural changes—have a far better chance of improving teaching practices. Of course, this is slow-motion Mom-and-Pop-store-one-school-at-a-time work that policymakers, eager for supermarket models and swift implementation, find hard to swallow when across-the-board reform is their gold standard.

Admitting Error Is Very Hard To Do: Structures and Classroom Practice

סביר להניח שכולנו היינו רוצים לראות שינויים גורפים – אם הדבר היה אפשרי. אבל יתכן שבחינוך הדרך היחידה להביא שינוי אמיתי היא בצעדים קטנים.

מי מיישר קו עם מי?

רבים בקהילת התקשוב החינוכי מקווים שהתקשוב יביא לשינוי גורף בדרכי ההוראה והלמידה. הם אינם רוצים להסתפק בשילוב התקשוב לתוך המערכת הקיימת, ובמקום זה רואים בתקשוב חוד החנית של מהפכה בחינוך. ג'ורג' סימנס מסביר למה זה לא עשוי לקרות:

Look at a few of the biggest technological “innovations” of the last decade: learning management systems, student information systems, interactive whiteboards, iclickers, and virtual classrooms. These tools integrate with existing systems, which is why they are successful. The systemic design of education, from curricular planning to delivery to evaluation, has not been recast in light of the web. Instead, the web has been recast in light of existing systems. In many instances, teaching and learning has been transferred to, instead of transformed by, the internet.

Now that we have selected the curtain colour, let’s build a new house

למרבה הצער, אבל לא כל כך למרבה ההפתעה, המקומות שבהם התקשוב הצליח להשתלב לתוך החינוך הם אותם המקומות שבהם הוא יישר קו עם הקיים, במקום לשנות אותו.

הגודל כן קובע

איאן מקינטוש מגיב לכתבה מעניינת של דייוויד ברן (כן, ההוא מ-Talking Heads) שהופיעה ב-WSJ. ברן כותב על מה משוך אותו בערים שונות, ובין היתר מציין שעיר מוצלחת לא יכולה להיות קטנה מדי. מקינטוש מסכים:

The size of the communities around us does matter. That's why more and more of us head to the city, for sure. The more people, the more opportunity to interact, the more opportunity to make good things happen. Or so we'd like to hope, anyway.

ומה שם, מקינטוש מוצא קשר לגודל הרצוי של קהילות חינוכיות על מנת שאלה יוכלו לחולל שינוי. קבוצה קטנה יכולה להגות רעיון ולפתח אותו, אבל קבוצה קטנה מדי לא יכולה להביא את הרעיון הזה למיצוי של ממש.

I still stand with my gut firmly in place: the niche is useful for getting a new trend or fad started, but to move beyond the fad and into the mainstream, for general acceptance to occur and change to follow, you need size. You need the distractions and noise of the city, the niches you don't appreciate, to make your own ideas fly.

Size does matter

ומין הסתם, זאת אחת הבעיות של קהילת התקשוב החינוכי בעברית.