בעתיד לא תהיה, כנראה, אופציות אי-שם באמצע

הרבה כבר נכתב על צעדי המעקב הענקיים של ממשל סין. ללא ספק מדובר במשהו שהרבה מעבר לסתם "חדירה לתחום הפרט". נוצר מצב שבו הפרט מפנים שלאן שהוא פונה מישהו מסתכל עליו ובודק את מעשיו. בסופו של תהליך הפרט מפנים את המעקב ואמור להפוך לשוטר של עצמו. רנה צ'ון סוקר את התכנית בקווים כלליים ומסביר שלטווח הרחוק המטרה היא חלוקת האוכלוסייה לממושמעים או שוררים, בלי שטח אפור באמצע:
A hugely ambitious new government program called the “social credit system” aims to compile unprecedented data sets, including everything from bank-account numbers to court records to internet-search histories, for all Chinese citizens. Based on this information, each person could be assigned a numerical score, to which points might be added for good behavior like winning a community award, and deducted for bad actions like failure to pay a traffic fine. The goal of the program, as stated in government documents, is to “allow the trustworthy to roam everywhere under heaven while making it hard for the discredited to take a single step.”

China’s New Frontiers in Dystopian Tech

קשה להחליט מה בעייתי יותר – מטרות התכנית והפעלתה, או העובדה שנכון לעכשיו נדמה שאזרחי סין מיישרים קו איתה ומרצונם ה-"חופשי" משנים/מתאימים את התנהגותם.

לא על העבודה לבדה

הדגש שמערכות חינוך שמות על למידה לשם רכישת מקצוע והפרנסה די מובן. ללא ספק יש לזה מקום בכל מערכת חינוכית. ובכל זאת, הדגש הזה מגמד את כל הדגשים האחרים. נדמה שכבר מזמן נטשו את רכישת ההשכלה לשם ההשכלה, וקשה למצוא מערכות חינוך שרואה מספיק קדימה להבין שבעידן של טכנולוגיות מתקדמות שעות הפנאי הולכות ומתרבות. צו השעה הוא "הכשרה" לניצול איכותי של הפנאי. סטוארט ווטלי כותב על זה ב-Democracy Journal:
In the meantime, many people might resent the idea of more leisure for more people because they believe that everyone has a duty to contribute to society through traditional employment. But paid labor is only one part of our larger political economy, the health of which depends just as much on cultural and artistic expression, civic engagement, and the kind of social and human capital that is developed during well-spent leisure time
In a technologically “disrupted” future, work may or may not matter anymore. But leisure most certainly will.

The Future of Leisure

כבר די הרבה זמן אני טוען שהתפתחות הרובוטיקה יוצרת מצב שבו אנחנו עשויים לעבוד פחות ופחות, ואוכלוסייה שלא תדע כיצד למלא את הזמן הפנוי שנוצר תהווה בעיה חברתית רצינית. טוב לראות שגם אחרים אומרים את הזה.

הקצנה זוחלת (ולפעמים דוהרת)


זיינפ טופקי (Zeynep Tufekci) כותבת על בדיקות שהיא, וגם אחרים, ערכו ב-YouTube. אחרי חיפוש אחר סרטונים בעלי גישה די מתונה היא מצאה שמנוע ההמלצות של האתר התחיל להגיש לה סרטונים בעלי גישה יותר ויותר קיצוני. חיפוש סרטונים על צמחונות, למשל, הובילו לסרטונים על טבעונות. חיפוש סרטונים על ריצות קלות הובילו לסרטונים על מרתוני-אולטרה. וזה כמובן גם היה המצב בנוגע לנושאים פוליטיים שתמיד התפתחו מהמתון עד הקיצוני. היא כותבת:
What we are witnessing is the computational exploitation of a natural human desire: to look “behind the curtain,” to dig deeper into something that engages us. As we click and click, we are carried along by the exciting sensation of uncovering more secrets and deeper truths. YouTube leads viewers down a rabbit hole of extremism, while Google racks up the ad sales.

YouTube, the Great Radicalizer

טופקי איננה טוענת שראשי YouTube (או מנהלי חברת האם Google) קושרים קשר כדי להקצין כל דבר. היא רואה בזה תוצאה כמעט בלתי-נמנעת של תפיסה שמבקשת להמשיך לגרום לנו להקליק על עוד ועוד סרטונים כדי להגדיל את הכנסות החברה מפרסומות. גם כך, מדובר במצב מאד בעייתי.

יחי ההבדל הגדול


לאחרונה הנושא של התמכרות לטלפונים ניידים עלה שוב לכותרות. יתכן שזה בעקבות הידיעות על יותר ויותר אנשי עמק הסיליקון שמגבילים את הגישה של ילדיהם לכלים האלה. יש, בוודאי, מבחר סיבות. בגלגול העדכוני ביותר המבצע Truth About Tech מבקש לפעול בדרך דומה למסע פרסום נגד עישון אצל בני נוער לפני כעשרים שנה. אנא קמניץ מציינת שמדובר במטפורה לא מוצלחת ולא נכונה:
When it came to tobacco, the solution was simple: Quit or don’t start smoking. That’s not the case here. Phones, tablets and other devices that have caused so much concern have more in common with cars than with cigarettes; unlike tobacco, they are essential tools that can be used in a healthy way.

Your Kid’s Phone Is Not Like a Cigarette

אין עוררין על כך שיש סכנות אשר בשימוש מופרז בכלים דיגיטאליים, וללא ספק החברות הגדולות משכללים את הכלים שלהם על מנת לעודד שימוש מופרז. אבל יש גם היבטים חיוביים מאד לכלים האלה, והתעלמות מההיבטים האלה איננה מועילה לפיתוח של גישה בריאה כלפיהם.

כיסוי תחת ושמו "הערכה"


מולי וורתן (Molly Worthen) מבקרת את המרדף של מוסדות להשכלה לגבוהה אחר Learning Outcomes – תוצאות, או תוצרי, למידה. היא מזהה את מקורות המרדף הזה בצמצוך כספי הציבור שמגיעים למוסדות האלה, ובצורך להצדיק את קיומם. נוצר מצב שבו מוסדות שפעם עסקו בהשכלה מתמקדות כמעט באופן בלעדי בהכשרת כוח העבודה של מחר.
But the ballooning assessment industry — including the tech companies and consulting firms that profit from assessment — is a symptom of higher education’s crisis, not a solution to it. It preys especially on less prestigious schools and contributes to the system’s deepening divide into a narrow tier of elite institutions primarily serving the rich and a vast landscape of glorified trade schools for everyone else.?”
תוצאה נוספת היא ניפוח הביורוקרטיה הניהולית במוסדות האלה – ניפח שעולה כסף שאין להם, למטרה שזרה לרוח ההשכלה הגבוהה. וורתן מוסיפה:

Producing thoughtful, talented graduates is not a matter of focusing on market-ready skills. It’s about giving students an opportunity that most of them will never have again in their lives: the chance for serious exploration of complicated intellectual problems, the gift of time in an institution where curiosity and discovery are the source of meaning.

The Misguided Drive to Measure ‘Learning Outcomes’

אין ספק שרצוי לבדוק אם סטודנטים לומדים את מה שמנסים ללמד אותם. אבל תעשיית ה-Learning Outcomes, שעל פי רוב מתעלמת מהקשיים הכלכליים של הסטודנטים שמבקשים ללמוד ובמקום זה מאשימה את העדר החריצות שלהם או הכישורים הירודים של המרצים, איננה הדרך.

אליה וקוץ (משמעותי) בה


נטע אלכסנדר, באנגלית, כותבת ב-The Atlantic על החיים עם קוצב לב. היא איננה מטילה בספק בכך שהמכשיר שומר על חייה, אבל העובדה שהוא גם מעביר מידע אודותיה בכל זאת מעלה שאלות ומידה לא קטנה של אי-נוחות. היום אנחנו מודעים למידה שבה הפרטיות שלנו הולכת ונעלמת, אבל בכל זאת קשה לעכל עד כמה זה נכון:
Data monitoring is threatening because those subject to it don’t know what information is being collected, for what reason, and by whom. And unlike iPhone or Amazon Echo users, I cannot just choose to stop using my connected pacemaker. In a way, my heart is no longer entirely mine: I share it with both Medtronic and with the U.S. hospital in which it was implanted. As an immigrant in America at a time when foreign status is uncertain, I can’t help but wonder if my pulse might one day betray me. Might it show I visited a place I was not supposed to, or dared meet someone from a hostile country?

My Pacemaker Is Tracking Me From Inside My Body

הסיפור נותן משמעות חדשה לרעיון שלפעמים הגוף שלנו בוגד בנו.

הבעיה איננה הכשלון, אלא ההצלחה


מתיו אינגרם, ב-Columbia Journalism Review, מתאר את הסכנות שעולם העיתונות ניצב בפניהם בעקבות ההשתלטות של פייסבוק, וגם של גוגל, על הפצת החדשות. היום כבר ברור לכולם שעל ידי שינוי קל באלגוריתמים פייסבוק יכול לגרום לכך שמקורות של חדשות המוכרות למיליוני אנשים עם חשבונות בפייסבוק פשוט ייעלמו מעיניהם, וזה ללא שום כוונת זדון:
“Facebook is a threat not necessarily because it’s evil but because it does what it does very well, which is to target people for advertisers,” says Martin Nisenholtz, former head of digital strategy at The New York Times. The question, he says, is “has it become so dominant now that it’s become essentially a monopoly, and if so what should publishers do about it?”
וכיול להיות שפייסבוק פשוט יחליט שהעיסוק בחדשות, והתלונות שמתעוררות בעקבות זה נושאים כגון Fake news הן פשוט מיותרות, וקל יותר להתמקד בפוסטים משפחתיים וצילומים של חתולים:
Given the platform’s repeated misunderstanding of its role in the information ecosystem, some believe that Facebook may simply not be a great place for journalism to live. Digital-journalism veteran David Cohn has argued that the network’s main purpose is not information so much as it is identity, and the construction by users of a public identity that matches the group they wish to belong to. This is why fake news is so powerful.

 כך או כך, עתיד העיתונאות כמקצוע איננו נראה מזהיר.

קליעה בול לרוח הבלוג הזה


במתכונתו המקורית הבלוג הזה שרד כמעט שנתיים. הוא היה בתרדמה כמעט שמונה שנים. לא ברור אם הוא ישרוד הפעם. הוא איננו מנסה למכור משהו, ואפילו לא לשכנע. הוא מאגר פרטי/פומבי שמבקש להבליט, וכך גם לזכור, דברים מעניינים וחשובים שבהם אני נתקל. נדמה לי שציוץ שאליו הגעתי לפני מספר ימים – בדרך שאני כבר אינני זוכר – מבטא באופן מוצלח מאד את מה שאני מבקש לעשות במרחב הדיגיטאלי הזה:
amazing to think 2500 yrs ago poets wandered the streets of Athens, offering reflections and philosophy for nothing but the joy of sharing their thoughts, yet today we have the poet situation under control

tweet by "joe"


הנה. אני שמח לשתף, ואין לי ציפייה לתמורה. פעם חלקים גדולים של הווב פעלו כך. לצערי הרב המרחב השיתופי הזה, והתחושה שזה האתוס המרכזי של הווב, הצטמצמו מאד. הבלוג הזעיר הזה ינסה לשמור אמונים למה שפעם היה, ואולי יוכל לחזור.

גוונים של אפור


כמו רבים אחרים, איתן צוקרמן כותב על המאמר של מלקום גלדוול ועל היכולת, או העדר היכולת, של הרשת לקדם שינוי חברתי משמעותי. הפוסט המלא מעניין מאד ומשתדל לבחון את הסוגיה מהיבטים רבים. לא פלא שצוקרמן מתקשה לקבוע דעה מחרצת, מעבר לכך שגישתו של גלדוול פשטני. אבל מעבר להתייחס לסוגיה החשובה הזאת צוקרמן נוגע בנושא שהוא אולי עוד יותר חשוב – הנטייה של רבים מאיתנו, ולא רק ברשת, להסיק מסקנות גורפות ממידע די חלקי:
When we write about the effects of technology, we’re always in tension between predicting what might happen and analyzing what has happened. The temptation is to predict as boldly as possible from the little analysis that exists. The bold predictions lead to retweets, headlines and book contracts – the analysis is useful for little-read academic papers, and always includes more shades of grey than are strictly helpful for bold predictions.

On being wrong, or prediction versus analysis


אכן, גוונים של אפור בדרך כלל לא זוכים לכותרות גדולות, גם אם הם הרבה יותר קרובים לאמת.

כאשר נפתחות האפשרויות …


קליי שירקי ודניאל פינק משוחחים על הספרים החדשים שלהם בראיון ב-Wired. שיקרי מסביר שהשעות שעד היום הוקדשו לעריכות בוויקיפדיה מהוות הרבה פחות מאחוז אחד משעות הצפייה בטלוויזיה השנתית בארה"ב. לכן, כאשר שואלים למה אנשים יבזבזו את זמנם בעריכת ויקיפדיה, צריכים לשאול למה זה נחשב לבזבוז ואילו הצפייה בטלוויזיה נחשבת נורמטיבי. הוא מסביר שהטכנולוגיה לא שינתה את המוטיבציה, אלא פתחה נתיב לשיתוף פעולה שלפני-כן היה הרבה פחות זמין:

Look, behavior is motivation filtered through opportunity. So if you see people behaving in new ways, like with Wikipedia and whatnot, it’s very unlikely that their motivations have changed, because human nature doesn’t change that quickly. It’s quite likely that the opportunities have changed.

        Cognitive Surplus: The Great Spare-Time Revolution

ההתנהגויות שלנו נובעות, במידה לא קטנה, מההזדמנויות שעומדות לפנינו.
css.php