קליעה בול לרוח הבלוג הזה


במתכונתו המקורית הבלוג הזה שרד כמעט שנתיים. הוא היה בתרדמה כמעט שמונה שנים. לא ברור אם הוא ישרוד הפעם. הוא איננו מנסה למכור משהו, ואפילו לא לשכנע. הוא מאגר פרטי/פומבי שמבקש להבליט, וכך גם לזכור, דברים מעניינים וחשובים שבהם אני נתקל. נדמה לי שציוץ שאליו הגעתי לפני מספר ימים – בדרך שאני כבר אינני זוכר – מבטא באופן מוצלח מאד את מה שאני מבקש לעשות במרחב הדיגיטאלי הזה:
amazing to think 2500 yrs ago poets wandered the streets of Athens, offering reflections and philosophy for nothing but the joy of sharing their thoughts, yet today we have the poet situation under control

tweet by "joe"


הנה. אני שמח לשתף, ואין לי ציפייה לתמורה. פעם חלקים גדולים של הווב פעלו כך. לצערי הרב המרחב השיתופי הזה, והתחושה שזה האתוס המרכזי של הווב, הצטמצמו מאד. הבלוג הזעיר הזה ינסה לשמור אמונים למה שפעם היה, ואולי יוכל לחזור.

דברים שאנחנו לומדים עם השנים


אינני מכיר את ג'ק סילברט, או את הבלוג הקבוצתי בו הוא משתתף – Salt in Wound. הבלוג אפילו איננו עוסק בחינוך (למה "אפילו"? אינני יודע). הגעתי אליו דרך טום הופמן שהתלהב מקטע שסילברט כתב – דווקא במסגרת של כתבה על הסרטים הטובים ביותר של השנה בעיניו. סילברט מסביר למה לא צריכים לסמוך על הטעם שלו:

I used to hold professional adults in greater esteem. Then I became a professional adult, and realized that we're just older versions of the same dopes from the schoolyard.

        My Highly Subjective List of the Best Movies of 2009

אולי יש כאן בכל זאת השתמעות חינוכית – אולי לא מלמדים את זה בבית הספר, אבל עם השנים אנחנו לומדים שבעצם לא השתנינו כפי שאולי קיווינו.
css.php