לשם מה התקשוב?

איאן בוגוסט מזכיר לנו שעשרים שנים לפני שמארק צוקרברג נפגש עם חברי הקונגרס עשה זאת טייקון טכנולוגי אחר – ביל גייטס. גם אז הובעו חששות כלפי הכוח האדיר שחברות טכנולוגיות צוברות. אבל עם אף הדמיון, בוגוסט מציין הבדל חשוב:
But the role of computing has changed since Gates’s testimony. The computer ceased to be a servant of human life and began to be the purpose for which that life is conducted. That’s the heart of the problem with the technology industry today, and it’s a problem that data-privacy regulation alone has no hope of fixing.

The Dot-Coms Were Better Than Facebook

לפני עשרים שנה חשבנו שביכולתנו לגייס את התקשוב לשרת אותנו, ואילו היום אנחנו חיים בשביל התקשוב. סביר להניח שיש כאן הגזמנה, אבל ההבדל הזה בכל זאת יכול להסביר הרבה על מה שהשתנה מאז.

למה בכלל לכתוב לבד?


ג'נה מקוויליאמס כותבת על החוויה שהיא עוברת כאשר היא כותבת יחד עם מישהו אחר, ולא לבדה, בסביבה סגורה ושקטה כמו שהיא למדה לכתוב כאשר היא היתה סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטה.

These days, I embrace openness, collaboration, and collective knowledge-building; and producing, circulating, and building upon others' ideas online meets these interests nicely. In fact, this "writing publicly for a networked public" thing meets my needs like gangbusters.

בהמשך היא מביאה שיר שהיא כתבה עם שותף (יש גם סרטון של קריאת השיר) שעוסק, בין היתר בנושא התקשוב בחינוך:

explosion:
in 1984 papert blew up the school or said computers would
{they didn’t
or if they did, they hid it}
it's a long revolution
a slow evolution
characterized by dilution and diffusion
and confusion
sometimes, but joy too, and profusion, collusion and elocution
and hope, and motion, and implosion
of space and time and multiple uses
we lifted our tech and it calmly spoke through us.

        thoughts on creative writing, MFA programs, and the social beat

לקורא זכייה כפולה – גם הרהורים מאד קולעים, וגם שיר עם מסר משכנע.

גם עם החדש – אין חדש


פוסט של סת גודין על הקושי שלנו למצוא דרכים מקוריות לטפל בבעיות עורר אצל טים סטאמר הרהור לגבי התקשוב בחינוך.

Millions of classroom computers, most connected to world-wide networks, with a variety of amazing communications tools should have brought about major alterations to our process of teaching and learning.
 
If we didn’t just use them as digital versions of the same analog tools we’ve always used.
 
We want laptops to be electronic textbooks or workbooks.
 
Expensive interactive whiteboards are too often used for one-way transmission of knowledge, in very much the same way as the traditional analog chalk version.
 
Students write research papers and create presentations using sophisticated software for an audience of one.

        A Tool Box Full of Hammers

מתברר שלמרות חידושים טכנולוגיים רבים, קהלת בהחלט צדק בנוגע למה אנחנו מתארים שאפשר לעשות עם החידושים האלה.

אכן, דברים השתנו


שלי בלייק-פלוק (לא אחר מאשר ריצ'רד ווג'וודסקי בשם אחר) ממלא את מקומו של קליי בורל במשך שבועיים במדור החינוך ב-change.org. שם הוא כותב על הנתק שקיים בין ההצרות של אנשי חינוך כלפי הצורך בתקשוב לבין המציאות הקיימת בבתי הספר של אותם אנשים. הוא מבקש להראות שהיום התקשוב הוא חלק בלתי-נפרד מהחיינו:

You thought ed tech was silly in 1983? You were partly right. You thought ed tech was silly in 1996? You were partly right. You think ed tech is silly now? You are out of touch.
 
And what’s changed?
 
What’s changed is that the ed tech of yesteryear was always about finding ways of bringing technology into the classroom. The reality of today is that your kids are bringing more technological sophistication into the classroom in their pockets than your school has likely managed to accomplish over the last thirty years. What's changed is that our students are living in an immediately connected world where it takes 10 seconds to connect to the whole of human knowledge as well as the billions of people creating it.

        Disconnected

אפשר להתווכח רבות על הדרך שבה אנחנו משלבים תקשוב לתוך הכיתה, ובוודאי עדיין לא מצאנו את הדרכים המוצלחות ביותר לנצל את התקשוב כדי ליצור חוויות למידה שונות מהמסורתיות. אבל אין ספק שהתקשוב שינה מהותית את הדרך שבה אנחנו מתייחסים למידע.

לאפשר לתקשוב לשחרר את הלומד


גרי סטייגר השתתף באותו דיון ב-NECC שעליו דיווח ריצ'רד ווג'וודסקי. הוא העלה את דבריו בבלוג שלו. הוקצו לו חמש דקות, וכל מה שהוא אמר ראוי ביותר לקריאה, אבל בכל זאת, אפשר לפחות לצטט טיפה:

This community and this conference were once synonymous with progressive education, but sadly that is no longer the case. Too many of us have spent the past eight years reacting to mean-spirited political fantasies while blindly using technology to support No Child Left Behind and other medieval educational practices.
 
We took our eye off the ball by focusing on nonsense like data warehousing, checklists and computerized testing.
 
We know better. Wondrous things occurred when creative computer-use bestowed agency upon learners.
 
We were once excited by the remarkable opportunities computers offered for children to learn new things in new ways unimaginable even just a few years ago.
 
However, depriving children of the richest possible educational experiences when we know better shows the bricks and mortar of our soul

        Recipe for a Disruptive Keynote

קל מאד (קל מדי) לאמץ את הטכנולוגיה מבלי לשחרר אותה להשפיע באמת על החינוך. סטייגר מבין את זה, ועוזר לנו לזכור את הדברים החשובים באמת.

אכן, כך


ריצ'רד ווג'וודסקי איננו הראשון לנסח את זה, ובוודאי לא יהיה האחרון. אבל יש כאן ניסוח מצויין שקולע בול למקום הרצוי של התקשוב בחינוך.

Of course, good teachers have always known this. And I'm sure that many of you are saying to yourselves: "But I've always been more interested in the 'why and how' than the 'what and when'". Well, then this moment was made for you. Because the future of education within the dynamic digital paradigm is a future of questions, not mere facts. And it's not that the technological world has instigated this, rather it's that the technological world has finally caught up to this.

        New Tools Catching Up to Old Ways of Thinking?

ולא משנה כמה פעמים קוראים (ואומרים) את זה, ניסוח טוב שווה המון.