הדפדפן איננו רק פותח צוהר לפרסומות

מייק קאופילד מזכיר לנו שהדפדפן Netscape (שאפשר שלהגיד היה הבסיס לפיירפוקס שרבים מאיתנו משתמשים בו היום) נקרא במקור Netscape Navigator. במילים אחרות, המטפורה המרכזית של הדפדפן היתה מטפורה של לעזור לנו לנווט את דרכינו בתוך ים ה-WWW. הוא טוען שתחילה זה אכן מה שקרה, אבל שבמהלך השנים הדפדפנים נסוגו מהייעוד הזה. אמנם יכולות התצוגה הלכו והשתפרו ללא היכר, אבל בתחום העזרה לגולש באיתור מידע על הדפים שאליהם הוא מגיע נשאר פשוט למדי:
Early in the history of the browser various features were introduced that helped with navigation: bookmarks, bookmark organization, browsable history, omnibar search, URL autocomplete (which ended up eroding bookmark use). Icons showing when a connection was secure. Malicious site blocking. But as the web developed, the main focus of the browser wars ended up being less the browser as a navigation device and more the browser as an application platform. The interaction designs and renderings browsers support still advance year over year but the browser as a piece of user-focused software stalled decades ago. Mobile use, with its thin, crippled UI, just compounded that trend. Extensions were proposed as a solution for extensibility, but the nature of them just served to further impoverish core development.

We Should Put Fact-Checking Tools In the Core Browser

לפי קאופילד אפשר היה אחרת. אפשר לתכנת לתוך הדפדפנים עזרים שבאמצעותם גולשים יוכלו לבדוק את המקורות של המידע שאליו הם מגיעים. הוא איננו רוצה לשחרר את הגולש מלעשות זאת בכוחות עצמו, תוך זיהוי fake news ועוד, אבל זה בוודאי לא יכול להזיק שהדפדפן גם ימלא כאן תפקיד.

הקצנה זוחלת (ולפעמים דוהרת)


זיינפ טופקי (Zeynep Tufekci) כותבת על בדיקות שהיא, וגם אחרים, ערכו ב-YouTube. אחרי חיפוש אחר סרטונים בעלי גישה די מתונה היא מצאה שמנוע ההמלצות של האתר התחיל להגיש לה סרטונים בעלי גישה יותר ויותר קיצוני. חיפוש סרטונים על צמחונות, למשל, הובילו לסרטונים על טבעונות. חיפוש סרטונים על ריצות קלות הובילו לסרטונים על מרתוני-אולטרה. וזה כמובן גם היה המצב בנוגע לנושאים פוליטיים שתמיד התפתחו מהמתון עד הקיצוני. היא כותבת:
What we are witnessing is the computational exploitation of a natural human desire: to look “behind the curtain,” to dig deeper into something that engages us. As we click and click, we are carried along by the exciting sensation of uncovering more secrets and deeper truths. YouTube leads viewers down a rabbit hole of extremism, while Google racks up the ad sales.

YouTube, the Great Radicalizer

טופקי איננה טוענת שראשי YouTube (או מנהלי חברת האם Google) קושרים קשר כדי להקצין כל דבר. היא רואה בזה תוצאה כמעט בלתי-נמנעת של תפיסה שמבקשת להמשיך לגרום לנו להקליק על עוד ועוד סרטונים כדי להגדיל את הכנסות החברה מפרסומות. גם כך, מדובר במצב מאד בעייתי.

כך כולם עושים


אני מודה שמבחינתי האישית, לא התלהבתי מהפרסומת של גוגל ששודרה (כנראה) בסופרבול. אולי כבר ראיתי יותר מדי סרטונים ששיחקו עם הסגנון שהכרנו אצל מיכאל ווש (וסביר להניח שגם הוא לא היה הראשון) כך שהיא פשוט לא הרשימה אותי. אבל אירא סוקול כן אהב אותה, והוא מסביר את עצמו מצויין:

… it also breaks out to fully explain the full reach of our contemporary information gathering tools, from the academic to the frivolous, from the mispellings ("louve") to the mis-searched (needing to add "France" to Paris is one search), from the maps to the photos to the comments on a location. This, for all those wondering what "students need to know," is what students need to know.

הוא מסביר שהפרסומת ממחישה את מיומנויות החיפוש, והחשיבה שמאחורי החיפוש, שכל כך נחוצות לנו היום:

Whatever it is, we need to know how to efficiently, effectively search, and we need to know how to be searched, and how we, and our works, and our lives, will be searched. We will need to know how to participate as well.

        The future of information (a Super Bowl post)

סוקול מוסיף שאסור לנו להשלות את עצמנו שהנוער של היום נולד עם היכולות האלו, והוא מדגיש שראוי שמערכת החינוך היתה עוסקת בהן במקום בהרבה מיומנויות אחרות. אינני יודע אם מי שהכין את הפרסומת התכוון לכל מה שסוקול מצא בה, אבל טוב שהוא מצא.

האם יש דבר כזה "קל מדי"?


גוגל, בבלוג הרשמי שלה, מודיעה על השקת כלי/דף חדש – Browser Size. הכלי משיב למבקר בו נתונים על אחוזי המשתמשים שמסוגלים לראות נקודה מסויימת של דף ווב כלשהו. (מדהים לגלות את מגוון הנתונים שגוגל אוספת כאשר משתמשים שמגיעים לאתרים שלה.) כדי לשכנע אותנו לגבי החשיבות של המיקום מידע בדף בהתאם לגודל חלון הגולש, גוגל מביאה לנו נתון שבעיני מדהים:

For example, on the download page for Google Earth, the install rate increased by 10% when we moved the "Download" button 100 pixels upward. We can attribute that increase to users who wanted to try out Google Earth, but didn't see the button before.

        Browser Size: a tool to see how others view your website

בחינוך אנחנו משתדלים להכשיר את התלמיד עם הכישורים לקרוא דף, ואפילו לגלול בו כדי למצוא בו מידע מעניין. אנשי גוגל כנראה הגיעו למסקנה שאנשים פשוט לא לומדים, ומיישרים קו עם המשתמש העצלן שמסוגל לראות רק מה שמופיע ישירות לפני עיניו (אם זה). והתוצאה היא שקל יותר לגלוש … וגם אזרחים שאינם יודעים שלפעמים כדאי (או צריכים) להתאמץ.

מישהו כאן דיבר על למידה?


בבלוג הרשמי של גוגל מספר אחראים של מוצר Google Maps כותבים על פיתוחים חדשים במפות – במיוחד היכולת לא רק למפות מקומות אהובים, אלא להפוך את הנוכחות במפה לנוכחות וובית רחבה יותר. ובתוך הפוסט אנחנו קוראים:

It's estimated that 80% of U.S. Internet users use web search to find restaurants, stores and other local businesses, and yet only about half of local businesses currently have a website.

        Introducing a collection of favorite places from around the world

הקישור בתוך הציטטה מובילה לדוח שניתן להזמין (לא של גוגל) על השימוש באינטרנט אצל חברות קטנות. לא הזמנתי, ולא עד כדי כך מעניין אותי. אבל מה שכן מעניין הוא לשם מה גולשים משתמשים בווב. זה בוודאי לגיטימי לחפש מסעדה, אבל אני מניח שיש הרבה יותר חיפושים עבור מסעדות וחנויות מאשר "מידע" שעשוי להיות חלק מתהליך למידה.

אבל מי רוצה סתם תשובה נכונה?


דרך קישור אצל איריס מ-"שחקי, שחקי על חלומות" הגעתי לפוסט של גורד הוטצ'קיס על ההתפתחות של מנועי חיפוש. הוטצ'קיס טוען שבמקום להציע לנו מספר אפשריות שאולי מכילות את מה שאנחנו רוצים, מנועי החיפוש העתידיים יצטרכו להגיש לנו את התוצאה הטובה ביותר, וכמעט תמיד.

In the future, engines will have to “get it right” more often, presenting the best result at the top of the page, so when we access from a mobile device, we will see what we’re looking for in a much smaller display. Don’t give me a buffet and ask me to choose. Deliver me exactly what I’m craving right now, even if I’m not sure what to ask for.
 
We also need to do more with search results. It’s not enough for them to be relevant. They also have to be useful. Anticipate what I want the information for and then take me several steps down that path without me having to do anything. Mash up results with other applications and bring my ultimate objective several clicks closer.

        Search is a Darwinian Game

הוא כותב שהוא רוצה בדיוק את מה שהוא מבקש, אפילו אם הוא עצמו איננו בטוח מה הוא מבקש. אני יכול להבין את הרצון הזה, אבל ברור לי שהוטצ'קיס עוסק בתשובות לצרכים מאד מוגדרים, ולא בלמידה. הרי הלמידה האמיתית מתרחשת כאשר איננו יודעים לאן דברים מובילים, כאשר מה שאנחנו מגלים מפתיע אותנו, כאשר אנחנו מרשים לעצמנו להתבלבל.

בין קניות ללמידה


סיבה וואידיאנתן מצהיר שעל פי רוב הוא מרוצה מהשירותים שהוא מקבל מגוגל – ולא רק מפני ש-"כל" מה שהוא משלם היא גישה לעקבות הדיגיטאליים שלו. אבל כמו תמיד, יש בכל זאת "אבל":

But in the never-ending quest to improve the "user experience," Google uses the data it collects from me and everyone else who shares my location and interests to fine-tune the results of my searches. That's great for me when I am shopping. But, as we will see later, it's troublesome when I want to learn about the world.

        New Text: Thoughts on the nature of the user/Google transaction

המשך הפוסט עוסק במדיניות הפרטיות של גוגל, ולא ב-"הבטחה" הזאת של וואידיאנתן לבחון את השוני בין כיוונון מדוייק לשם עריכת קניות לבין הכיוונון לשם "ללמוד על העולם". אני משוכנע שהוא צודק, אבל צר לי שהוא הוא הרחיב בנקודה הזאת.

ועוד על הכוונות שלי … וההבנה שלהם


כתבה ב-Technology Review על התופסות החדשות לחיפוש אצל גוגל מסיימת עם הידיעה שהם עושים מאמץ לתקן חיפושים שנבעו משגיאות באיות:

Finally, Google is making more of a push to correct misspelled searches–and to give you results for both your spelling and for a corrected spelling at the same time. A search for "SFLL playoffs" will thus give you two groupings on the same page. The first grouping will be results pertaining to NFL playoffs, on the assumption that this is what most people meant. But the second grouping will be for the San Francisco Little League playoffs. The decision to overrule the searchers' actual intent was a controversial one, researchers said, but was judged useful in most cases.

        Google Unveils Google Squared

אמנם ההחלטה להעדיף את מה שגוגל יודע מעל לכוונה של הגולש היתה "שנוייה במחלוקת", אבל לא היה קשה להחליט שבגוגל כנראה יודעים טוב יותר.

אבל כן התכוונתי למה שהקלדתי!


מפגש Searchology נערך לפני כשבוע במתחם של גוגל. מספר אנשי גוגל הסבירו לעיתונאים על השינויים שמתרחשים בגוגל בנוגע לחיפוש, ותוצאות החיפוש שמוצגות לגולש. בדיווח ב-ReadWriteWeb בין היתר אנחנו קוראים:

Patrick Riley (מנהדס בגוגל)begins by saying "it's all about user intent." By tweaking the algorithm, and operating at scale, Google can update the search results page so that it offers results for not only the query, but for what Google thinks the query could be should what you typed into the search box be incorrect.

        Searchology: State of the Union of Search at Google

מצד אחד, יש כאן דבר חיובי – גוגל מסוגל לנחש שאייתנו מילה בצורה לא נכונה, למשל. אבל ההמנויות שנמצאת ביסוד ההצלחה של גוגל מתגלה כאן גם כסכנה. אם אחרים חיפשו משהו, אז כנראה גם אתה רצית את אותו הדבר. לפחות בחינוך אפשר לקוות שכל אחד מחפש משהו ייחודי, ואין צורך (או טעם) שגוגל יציע לי מידע על משהו שונה ממה שחיפשתי.

מי אמר שזה פשוט?


קנדס שיבלי כותבת על הקושי האמיתי שבאיתור מידע מהימן. אולי אנחנו אומרים לתלמידים שלנו שאפשר לרכוש מיומנויות בסיסיות שבאמצעותן אפשר לשחות בבטחה בים המידע, אבל האמת היא שהעסק די מסובך.

But even collecting and synthesizing good information from reliable sources is a slippery reality. When it comes down to it, nothing we write is any better than the reliable sources we trust — trust just because someone else we trust already trusted them. Even a savvy web user can only use the tests of reputation, references, credentials, and (gulp) Google ranking to decide who to believe. If my network says it’s reliable, I guess I can trust it.

        Slippery Reality

המסקנה שלה די פשוטה, אם כי לא בהכרח נכונה – אנחנו סומכים על מקור מפני שאנשים או מקורות שעליהם אנחנו סומכים אומרים לנו שאפשר לעשות זאת. ונדמה לי שגם עבור המיומנים ביותר ב-"מידענות" העסק מצטמצם למשהו די דומה לזה.