גישה אחרת לזמן ולמרחב


קנדס שיבלי מציגה תרגיל שמיועד לעזור לנו להסתגל למציאות חדשה – מציאות המושפעת מהדיגיטאליות, מציאות שחלוקת הפעולות שלנו לתוך קטגוריות ברורות כבר איננה קיימת.

For those of us accustomed to being told when to talk, walk, eat, and even go to the bathroom (in 41 minute increments with 3 minutes between), the shift in culture between our familiar schoolworld and the broader e-world is as difficult as right-brain/left brain shift. Forget the digital native/immigrant thing. All of us are living a tectonic shift in time/space reality.

        Altering Time and Space: Thinking Counterclickwise

התרגיל עצמו – לתאר לעצמנו שימושים שונים של Twitter ושל Skype – איננו כל כך מעניין (אם כי אינני הקהל המתאים לתרגיל כזה). אבל עבור מורים רבים שחוזרים עכשיו לשנת לימודים חדשה הדגש של שיבלי על השינוי רב ההיקף שכלי תקשוב מחוללים בחיים שלנו בוודאי משמעותי מאד.

ובכל זאת, השינוי מתרחש


ריצ'רד ווג'וודסקי כותב על פתיחת שנת הלימודים בבית הספר בו הוא מלמד. הוא מגלה שמורים רבים פתוחים לשימוש בכלי Web 2.0, ובמיוחד ב-Twitter, למרות שבעבר הלא כל כך רחוק התייחסו לכלים האלה בספקנות ובחשד.

Six years ago, we were talking about MySpace like it was a den of thieves just waiting to swallow up our children. Today, the principal is Tweeting and the Rugby team and Film Club have their own Facebook pages.
 
Now, we just got to get it right. Keep the ship on its course.

        Twitter Has Arrived (if you didn't notice…)

אין זה אומר שבהמשך השנה יתמידו בשימוש בכלים, אבל אין ספק שמדובר בהתחלה מעודדת.

האם זה יהיה הסוף?


טים סטאמר כותב על ישיבה בה השתתף שעסק באפשרות של שימוש במכשירים אישיים המחוברת לרשת בבית הספר. נכון לעכשיו, כצפוי, התקשורת היחידה שבתי הספר מרשים היא דרך המכשירים, והרשת, של בית הספר. אבל הוא מדגיש שבעתיד הלא רחוק כל זה עשוי להשתנות. מה יקרה, הוא שואל, כאשר תלמידים יגיעו לבתי הספר לא רק עם הניידים של עצמם, אלא עם מודמים שיאפשרו להם לעקוף את הרשת של בית הספר ולהתחבר באופן עצמאי?

Those of us who are advocates for the potentially transformative effect of instructional technology are often caught up in the day-to-day, never-ending struggle to provide enough equipment, software, training and support to make large scale changes possible.
 
But sometimes we forget the old adage of “be careful what you wish for”.
 
Because if we ever did get to the point where every student is carrying around their own networked computing device, the traditional education model we’ve lived with for a century or more would probably fall apart very quickly.
 
And that is NOT a bad thing.

        Be Careful What You Wish For

סטאמר משוכנע שמצב כזה עשוי לשנות באופן קיצוני את בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו. אני נוטה להסכים, אבל … בתי הספר כבר הראו בעבר שהם מצליחים לבלוע "איומים" על קיומם ולהמשיך להתקיים כאילו שום דבר לא השתנה. נקווה שהפעם זה לא יקרה.

בין בית ספר ללמידה … ובחזרה?


הציטטה כאן מופיעה, כצפוי, בבלוגים רבים. אפילו אם הדברים נאמרו פעמים רבות על ידי אחרים, סת גודין מצליח ללמקד את הנושא בצורה ברורה מאד. המטרות של בית הספר אינן בהכרח המטרות של "למידה", אפילו אם רוב האנשים מתקשים להבדיל בין השניים, ומניחים שלמידה יכולה להתרחש רק בבית הספר.

School was the big thing for a long time. School is tests and credits and notetaking and meeting standards. Learning, on the other hand, is 'getting it'. It's the conceptual breakthrough that permits the student to understand it then move on to something else. Learning doesn't care about workbooks or long checklists.
 
For a while, smart people thought that school was organized to encourage learning. For a long time, though, people in the know have realized that they are fundamentally different activities.

        Education at the crossroads

אבל גם כאשר ההבחנה של גודין נכונה, וחשובה, לא ברור מה כל זה אומר. בתי ספר ימשיכו להתקיים מפני שיש להם תפקידים נוספים – הסמכה, למשל. ובנוסף, סביר להניח שאחוז ניכר של האנשים שמבקשים ללמוד תחום או נושא מסויים (ולא רק "ללמוד מהנסיון") יתקשו לעשות זאת בכוחות עצמם, בעזרת חומרים חינמיים שהם מוצאים ברשת, ללא ההכוונה של קורס או מורה.

תלמיד הוא כמו טייס?


דייוויד ורליק מצטט מכתבה באתר של עיתון מקומי של אדמונוטון שבאלברטה, קנדה. הכתבה עוסקת במבחנים סטנדרטיים ומביא את דבריו של ד"ר פסי סאלברג, איש חינוך בכיר שמדווח על הנסיון של המדינה שלו, פינלנד, במבחנים כאלה. אין זה מפתיע שסאלברג איננו משוכנע שהמבחנים האלה באמת מקדמים את הלמידה של התלמיד.
 
בהמשך הכתבה מצטטת ד"ר דייוויד ברלינר, פסיכולוג חינוכי באוניברסיטה של אריזונה. בדבריו אפשר למצוא הבחנה מעניינת וחשובה בנוגע לערך של מבחנים סטנדרטיים:

There are times when high-stakes testing is necessary… For example, I would not want a pilot flying a plane unless he has passed all his pilot exams. But when high-stakes testing is applied to kids and can mean that they will not graduate and that teachers can get fired, this is a different situation all together.

        Standardized Testing: Who can unlearn all the facts that I’ve learned?

אכן, יש משהו מוזר ולא הגיוני בציפייה שתלמיד בבית הספר חייב להבחן באותה דרך שנבחן טייס, או רופא מנתח, או אפילו עורך דין. מערכת חינוכית שאיננה מבחינה בהבדל בין המצבים האלה איננה משרתת את הלקוחות שלה – ההורים והתלמידים.

שכח את מה שאתה חושב שאתה יודע


קתי דייווידסון החליטה שהיא רוצה ללמוד את ה-Moonwalk של מיכאל ג'קסון. היא אמנם רקדה בעברה, אבל מילים, ולא תנועה, הן התחום שלה, ולכן היא נתקלת בקשיים. היא כותבת על סרט ביו-טיוב שהיא מצאה שמסביר מה עושים. היא מסבירה שמה שטוב בסרטון הזה הוא שהמורה מראה כיצד אנחנו חושבים שמבצעים את הצעד, ואז הוא אומר – "כך לא נכון. אל תעשו כך" ורק אחרי-כן מראה את הדרך הנכונה. דייוודסון מעלה את ההנחייה הזאת לרמה של כלל ברזל בלמידה, כלל שהיא משייכת לאלבין טופלר – כדי ללמוד משהו צריכים קודם כלל ל-unlearn, לשכוח, או לאבד, את מה שאנחנו למדנו בעבר.

But, even harder, learning to Moonwalk means breaking one of our oldest, most familiar, and most reliable patterns. How to Walk. You have to break that familiar pattern before you can even begin practicing a new one. Learning, unlearning, relearning. Relearning how to learn. A lot of life in the twenty-first century is like that.

        How To Moonwalk (And Why)

לעתים קרובות מדי הלמידה נתפסת כתהליך ליניארי והדרגתי שמתקדמת צעד אחר צעד. הפוסט של דייווידסון הוא הרהור ממושך על תהליך אחר, פורה יותר, של למידה.

לשמור על פתיחות בסביבה המקוונת


בעקבות מאמר קצר של לינדה אלדר (I think critically, therefore I am), ג'ורג' סימנס מהרהר על החשיבה הביקורתית והקושי שבפיתוח היכולת הזאת כאשר אדם לומד באופן עצמאי. סימנס חושש שכאשר אדם מכוון את הלמידה של עצמו, הוא יימשך לדעות שהן דומות לשלו, ולכן הוא לא יזכה לדרבון המחשבתי הדרוש כדי ללמוד באמת.

But it is in the friction of differing views that serendipity exists. Admittedly, this might not happen in a classroom either, but a good instructor will at least highlight points of tension in a subject area. When I learn on my own, diversity needs to become an explicit pursuit.

        Critical Thinking

המקורות העשירים שנמצאים באינטרנט מאפשרים ללומד העצמאי לצלול לתוך ים של מידע, אבל בכל זאת לא מזיק שיהיה לידו מישהו שעוזר לו לצאת מהבועה של עצמו.

האם זה באמת נחוץ לנו?


אני מודה – אני תמיד מעוניין לגלות כלים חדשים. לא משנה שיש לי כבר חשבונות רבים אצל כלים שאינני משתמש בהם, ושהרוב הגדול של הכלים החדשים שבהם אני נתקל לא עושים שום דבר שונה ממה שאני כבר מסוגל לעשות עם הכלים הקיימים. אולי בכל זאת, הכלים האולטימטיבית עתיד להופיע בקרוב, וארצה אותו – ומהר. זעיד אלי אלסגוף כותבת ביקורת חיובית מאד על כלי חדש (Sharein). הוא באמת רואה בו יתרונות (בנוסף לכך שהכלי, כמו אלסגוף עצמו, ממאלסיה). אבל בסופו של דבר, הוא מסיק מסקנה מעניינת:


Will I use it?

Nope (perhaps in the future)! If people are interested in what I share, they can always RSS whatever I share. Anyway, I can easily share to Twitter and Facebook using Delicious in one shot. The only thing that is missing, is Sharein's cool tracking feature. But then again with at least Twitter, we have enough tools to tell us A-Z about whether our discoveries, or tweets are making any impact.

        Malaysian Sharein Tickles Real Potential!

וזה בוודאי נכון לגבי כלים רבים מאד שיוצאים היום לשוק – הם נחמדים מאד, אבל הם אינם עושים משהו שכלים קיימים כבר עושים, אפילו טוב יותר, מבלי שנצטרך לפתוח עוד חשבון נוסף. ואם כך, אולי כבר אפשר להקדיש יותר זמן לשימוש נבון מאשר בהטמעה.

היה צפוי


אחרי הפריצה המטאורית של Twitter לתוך התודעה הציבורית מספר סקרים נערכו שבחנו את מידת הפופולאריות האמיתית של הכלי. אין זה צריך להפתיע שדיבורים לחוד ופעילות לחוד – רבים מאד מאלה שפתחו חשבונות אינם משתמשים בכלי. בעצם, מתברר שבמידה רבה הכלל המוכר של 90-9-1 די מתאר את האמת גם כאן. בתגובה לפוסט שמביא תיאור גראפי של הפעילות ב-Twitter, אחד הקוראים כותב:

Looks very similar to any cross section of a community to me.
 
More is said by just a few. Most are willing to follow rather than lead. It’s not so much a reflection of Twitter, as a statement about human nature.

        If the Twitter community was 100 people…

שוב – אין ממש חדש כאן, ובעצם, אם יש תזוזה לקראת שימוש פעיל של יותר מרק אחוז מזערי, אפשר אפילו לראות זאת כהישג.

הכל טכנולוגיה


במסגרת אחרת כבר התייחסתי להצעה של מרצה באוניברסיטה בטקסס ללמד "ביערום". שמחתי לגלות של התגובות של בלוגרים חינוכיים אחרים די דומות לשלי. דייב פארי, בתגובה שלו, מדגיש שאין דבר כזה הוראה ללא טכנולוגיה.

For, any teaching practice requires technology. Are we to imagine that these luddite professors disallow paper and pen from class? “Students should not take notes in class, the technology gets in the way of discussion.” Are we to imagine that they do not allow books in class? “No books, they get in the way of discussion.” Books, paper, pen, desks, chalkboards, whiteboards, all of these are technologies. In fact clothing itself is a technology, so if a professor really wanted to be against technology he would have to give up his tweed jacket and bow tie, because as a technology this might get in the way of the students learning, instead really go “naked” so as to better connect with the students.

        On What it Would Mean to Really Teach “Naked”

אחרים מדגישים שחובתם של מורים ומרצים לחשוף צעירים לשימוש נבון בטכנולוגיה, והם בוודאי צודקים. אבל ביסודי של דבר, הנקודה העיקרית היא שפשוט אין דבר כזה "להוציא את הטכנולוגיה" מהכיתה. השאלה היא כיצד לנצל אותה בתבונה.
css.php