סקוט לסלי מדגיש שבעלי זכויות יוצרים רוצים שנחשוב שמדובר בזכות שקיימת ממש מאז ומתמיד, למרות שמדובר, בעצם, ביצירה די מודרנית. הגישה הזאת מגובה בכסף רב ובעורכי דין מקצועיים, וכתוצאה מזה אנחנו מקבלים את הפירוש שלהם כאילו שהוא הפירוש היחיד.
|
But I am getting tired of people blindly accepting the official line of copyright and intellectual “property” as some sort of eternal right, rather than the modern (and increasingly faltering) invention it is. The relationship between “content,” “owners,” “culture” and “folk” morphs and fluctuates over time, and whilst the people who have built up whole industries on selling you content would have you believe that the only role you have is as a consumer, an empty vessel into which they can pour their contenty goodness, it’s time we fought back. There’s a war goin’ on here, donchaknow? |
לסלי עוזר לנו לזכור שזכויות יוצרים הן חלק ממכלול תרבותי, מכלול שבו מי שהיום מוגדר כצרכן בלבד בעצם צריך להיות גם יצרן שמסוגל להשתמש בנכסים תרבותיים על מנת לקדם ולפתח אותם.
