בדרך כלל אינני מתרשם מדבריו של דייוויד וורליק, אבל אין זה אומר שהראש שלו, וגם הלב, אינם במקום הנכון. בעקבות דוח שהוא וורליק מהרהר על סטנדרטים ועל הערכה של – גם של תלמידים וגם של מורים. הוא כותב:
|
I’ve used this analogy before, though not in a long time. I think that we have come (or been made) to think of ourselves as teacher-technicians. The job involves our managing our classrooms with white lab jackets on, ticking off indicators and benchmarks, molding our students learning to government-mapped blueprints. We’re trying to restructure education to improve the job, when teaching is not a job in the traditional sense. Teaching is a mission to make the world a better place, by making our students the best people they can be. Rather than teacher-technicians, we should be teacher-philosophers. It’s in the Job! |
וורליק מציע "מורים-פילוסופים" במקום "מורים-טכנאים". אישית, נדמה לי שאני מעדיף "מורים-אמנים", אבל אני מניח שאחנו מתכוונים לאותו הדבר.
