שיתוף – על קצה ה…

זילות השפע

הווב חושף לפנינו שפע רב של מידע, ואולי שפע רב מדי. ברור שאף אחד לא יספיק לבדוק את הכל. מעבר לכך שזה בלתי-אפשרי, כל אחד מעוניין רק במה שמעניין אותו, ואולי קצת מעבר לכך (אם אנחנו סקרניים) כך שלא נורא אם איננו יודעים על אלפי הנושאים שפשוט אינם מעסיקים אותנו. אבל אפילו אחרי הצמצום הזה, ההיצע רב מדי. ליסה ליין טוענת שהשפע הזה, וקלות הגישה אליו, יוצרים מצב שבו אנחנו מונעים את עצמנו מלשתף דברים שאנחנו מוצאים. הרי אם אנחנו מצאנו משהו בקלות, סביר להניח שהאדם שאיתו הייתי משתף את מה שמצאנו, אדם שדווקא מתעניין בנושא הקשור למה שמצאנו, בוודאי כבר מצא אותו בעצמו. כך קורה שבסופו של דבר שההיצע הרב של הרשת, היצע שלכאורה מזמין שיתוף, גורם לנו לא לשתף:

It’s odd that in the web world, which seems so to value “sharing”, something can so instantly become not worth sharing.

The annoying web

דווקא בזמנו ציפינו שיהיה אחרת.

בסופו של הדבר, לא כך התגלגלו הדברים

אבגני מורוזוב מתאר את ניפוץ חלום האוטופיה הדיגיטלית. היו ימים שבהם אפשר היה לחשוב שכולנו – חובבים, יזמים קטנים, נאבקים בחברות ענק – נחולל שינוי משמעותי בחברה. הרשת היתה אמורה לשחרר אותנו מידיהם של בעלי ההון ובמקום זה נבנה עולם של שיתוף מתוך רצון:

So the myth of the user-as-an-artist is gone. But today the spirit of techno-populism thrives on two subsequent equally potent myths: those of the user-as-entrepreneur and the user-as-consumer. They promise a lot – more decentralisation, efficiency, informality – while concealing the actual dynamics of the digital economy. As a result, the digital future that does await us – one of centralisation, inefficiency and control – is harder to discern.

From Airbnb to city bikes, the ‘sharing economy’ has been seized by big money

היום, כאשר המציאות כל כך שונה ממה שייחלנו, קשה אפילו לזכור שהיה חלום כזה. הריכוזיות חוגגת, ויכול להיות שהגיע הזמן להודות שנכשלנו.

כאשר נפתחות האפשרויות …

קליי שירקי ודניאל פינק משוחחים על הספרים החדשים שלהם בראיון ב-Wired. שיקרי מסביר שהשעות שעד היום הוקדשו לעריכות בוויקיפדיה מהוות הרבה פחות מאחוז אחד משעות הצפייה בטלוויזיה השנתית בארה"ב. לכן, כאשר שואלים למה אנשים יבזבזו את זמנם בעריכת ויקיפדיה, צריכים לשאול למה זה נחשב לבזבוז ואילו הצפייה בטלוויזיה נחשבת נורמטיבי. הוא מסביר שהטכנולוגיה לא שינתה את המוטיבציה, אלא פתחה נתיב לשיתוף פעולה שלפני-כן היה הרבה פחות זמין:

Look, behavior is motivation filtered through opportunity. So if you see people behaving in new ways, like with Wikipedia and whatnot, it’s very unlikely that their motivations have changed, because human nature doesn’t change that quickly. It’s quite likely that the opportunities have changed.

Cognitive Surplus: The Great Spare-Time Revolution

ההתנהגויות שלנו נובעות, במידה לא קטנה, מההזדמנויות שעומדות לפנינו.

על החסד לבדו?

אלן לווין מקשר להרצאה נהדרת של ג'ונתן זיטראן במסגרת TED שעוסקת בתשתית האנושית של האינטרנט. (כדאי מאד לצפות בהרצאה של זיטארן.) לווין מהרהר על הנסיון האישי שלו שמאשר את הטענה של זיטראן, ומביא דוגמה משלו – מישהו שללא תמורה תיקן קישור לאתר של לווין. וכמובן, לווין גם מקשר לאתר של אותו "מתקן", ומעיר:

To me, it is these single person niche web sites– brimming with passion for a specific topic — that are the positive outcomes of what the “millions of disinterested acts of kindness” enables.

Long live the odd, strange, dedicated, amazing web sites that are out there, more than anyone can count or know. Gawd, no I am getting teary eyed.

How the Internet Works (an accumulation of many small acts of kindness)

ה-WWW כבר לא מה שהיה לפני עשור (ויותר). ללא ספק הוא "התמסד". אבל עדיין אפשר למצוא את אתרי הנישה האישיים שלווין כותב עליהם, ואלה עדיין מה שאני כל כך אוהב לגבי האינטרנט.

שיתוף אחד איננו בהכרח דומה לשיתוף אחר

בחלק השני של הראיון שלו עם כתב עת אירופי הנרי ג'נקינס מתאר את שלושה המודלים השונים שהוא מזהה ברשת דרכם החוכמה המשותפת שברשת באה לידי ביטוי.

We can argue that there are a range of different models of collective intelligence shaping the digital realm at the present time. We might distinguish broadly between three different models: 1)An aggregative model which assumes that we can collect data based on the autonomous and anonymous decisions of "the crowd" and use it to gain insights into their collective behavior. This is the model which shapes Digg and to some degree, YouTube. 2)a curatorial model where grassroots intermediaries seek to represent their various constituencies and bring together information that they think is valuable. This is the model which shapes the blogosphere. 3)a deliberative model where many different voices come together, define problems, vet information, and find solutions which would be impossible for any individual to achieve. This is the model shaping Wikipedia or even more powerfully alternate universe games.

Reflections on Cultural Politics: My Interview for Poli (Part Two)

ג'נקינס איננו טוען כאן שמודל אחד עדיף על האחרים. מטרתו בסך הכל תיאורית – להבחין בין צורות השיתוף השונות. לעתים קרובות מדי אנחנו נוטים לראות את כל הפעילות ברשת כמקשה אחת, וההבחנות האלו יכולות לעזור לנו לראות את האפשרויות השונות.

יש עדיין מי שמשפיע יותר

בראיון שהוא העניק לכתב עת צרפתי, שהוא מפרסם בבלוג שלו, הנרי ג'נקינס מתאר את הנוף התרבותי שנרקם בעקבות התפתחות האמצעים החדשים הרבים שמאפשרים את השתתפות הקהל. ג'נקינס מוכר כאחד שחוקר את העצמת ההשתתפות הזאת, אך כאן הוא נזהר לא לפאר אותה יתר על המידה.

It doesn't mean that media creators and media industries don't matter. Of course, they do and they exert much more power than the more wide-eyed cyberenthusiasts might acknowledge. Contrary to what you may have heard, we do not yet and probably never will live in a world without gatekeepers. We need to be paying close attention to the mechanisms by which media industries frame some kinds of audience participation as acceptable and others as unacceptable, even as they claim to expand the power of consumers and diversify the contents of our culture. We need to be attentive to the limits of participation even as we are excited about the broadening franchise which consumers do enjoy in this new convergence culture.

Reflections on Cultural Politics: My Interview for Poli (Part One)

הרחבת ההשתתפות של צרכני התרבות אכן משפיעה, ומביאה לשינויים בדרכים שבהן המדיה מתייחסים לקהל, אבל ההשפעה של המפיקים המסורתיים, והחזקים, עדיין גדולה מאד. (בהמשך הראיון יש התייחסות מעניינת לתפקיד ההיסטורי החשוב של תופעות כגון fan fiction בהתפתחות התרבות ההשתתפותית שאנחנו מכירים היום באינטרנט.)