בעולמות משלנו – גם ברשת


בהרצאה ב-Web Expo 2.0 בנובמבר, 2009, דנה בויד דיברה על התחושה הרווחת אצל רבים ברשת שמי שנמצאים ברשת הם אנשים בדיוק כמוהם. הרי, בסך הכל, כאשר הם התחברו לתוך הרשתות החברתיות שלהם מי שהם פגשו היו … אנשים כמוהם.

Throughout my studies of social media, I have been astonished by the people who think that XYZ site is for people like them. I interviewed gay men who thought Friendster was a gay dating site because all they saw were other gay men. I interviewed teens who believed that everyone on MySpace was Christian because all of the profiles they saw contained biblical quotes. We all live in our own worlds with people who share our values and, with networked media, it's often hard to see beyond that.

        "Streams of Content, Limited Attention:
        The Flow of Information through Social Media"

בויד כותבת שבעולם מרושת אנשים מתחברים לאנשים דומים להם. בעצם, כבר בשנת 1995, במאמר ב-The Nation, אנדרו שפירו כתב על הסכנה הזאת במאמר בשם Street Corners in Cyberspace. יתכן וחשבנו שהרשתות החברתיות יעזרו להתגבר על הבעיה, אבל מתברר … שלא.

השלב הבא?


התגובה הראשונה של רבים שנחשפים ל-WWW לראושנה היא שאין סדר בבלגן – ויש מידה לא קטנה של אמת בתחושה הזאת. ג'ורג' סימנס מדגיש שהשלב של פירוקן של מסגרות קוהרנטיות לחלקיקים נפרדים היה שלב הכרחי לקראת בנייה מחודשת של תובנות אישיות, של מה שאפשר אולי לכנות "נארטיבים אחרים".

The web has been quite effective at breaking down content elements from coherent frameworks to fragmented pieces. This causes confusion and frustration for many (learners in particular can be overwhelmed when trying to form a coherent narrative of a complex subject without the guide of a book or course). Breaking things down into smaller pieces was a necessary step to lead into the more important work of repacking elements to reflect varying contexts and interests.

        Putting it together again

אבל סימנס גם רומז שהפירוק הזה הוא רק שלב אחד, ואסור לעצור בו. צריכים בכל זאת למצוא את הדרכים להרכיב את החלקים שוב.

האם זה יהיה הסוף?


טים סטאמר כותב על ישיבה בה השתתף שעסק באפשרות של שימוש במכשירים אישיים המחוברת לרשת בבית הספר. נכון לעכשיו, כצפוי, התקשורת היחידה שבתי הספר מרשים היא דרך המכשירים, והרשת, של בית הספר. אבל הוא מדגיש שבעתיד הלא רחוק כל זה עשוי להשתנות. מה יקרה, הוא שואל, כאשר תלמידים יגיעו לבתי הספר לא רק עם הניידים של עצמם, אלא עם מודמים שיאפשרו להם לעקוף את הרשת של בית הספר ולהתחבר באופן עצמאי?

Those of us who are advocates for the potentially transformative effect of instructional technology are often caught up in the day-to-day, never-ending struggle to provide enough equipment, software, training and support to make large scale changes possible.
 
But sometimes we forget the old adage of “be careful what you wish for”.
 
Because if we ever did get to the point where every student is carrying around their own networked computing device, the traditional education model we’ve lived with for a century or more would probably fall apart very quickly.
 
And that is NOT a bad thing.

        Be Careful What You Wish For

סטאמר משוכנע שמצב כזה עשוי לשנות באופן קיצוני את בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו. אני נוטה להסכים, אבל … בתי הספר כבר הראו בעבר שהם מצליחים לבלוע "איומים" על קיומם ולהמשיך להתקיים כאילו שום דבר לא השתנה. נקווה שהפעם זה לא יקרה.

וזאת הסיבה שאומרים שהוא רק כלי


ג'סה קריספין לא בדיוק כותבת על האינטרנט. ליתר דיוק, הנושא של הכתבה שלה הוא אדיבות, או טוב-לב. אבל במסגרת הזאת היא מתייחסת לעובדה שלעתים קרובות קשה למצוא טוב-לב ברשת.

It’s odd that in this age of loosened borders and individualism, online you can be drowned out with boos and hisses just by stating an off-center position. Sure, the idyllic promise of the Internet is that it can bring you news from around the world and expose you to people and things you never would have seen otherwise, but in reality many of us use it simply as an echo chamber.

        Good Times

וכמובן, הרשת יכולה להיות אשנב לחדש ולשונה, אבל באותו הזמן הוא גם יכול לכבול אותנו בתוך העולם המאד מתוחם של עצמנו. (אחרים כתבו על זה כבר לפני 15 שנה.) האפשרויות פתוחות, והשאלה היא מה עושים איתן.