ניסוח ניוטראלי


סטיבן דאונס מדווח על מאמרון של סילבי נואל שמבקר את הטענה של דון טפסקוט שבעקבות החשיפה לעולם הדיגיטאלי מוחותיהם של בני נוער פועלים אחרת מאשר המוחות של הוריהם. דאונס איננו מסכים לגמרי עם נואל, אם כי הוא בוודאי קרוב יותר לדעתה מאשר לדעה של טפסקוט. בתגובה שלו הוא מנסה לנסח את השינוי שמתרחש באופן ניוטראלי – דבר שבהחלט נחוץ:

But, it is worth asking, are neural networks plastic in the way Tapscott describes? Tapscott writes, "They're used to multi-tasking, and have learned to handle the information overload." This is probably a mis-description. It would be more accurate to say "they multi-task and they have adapted to information overload." This removes the success-verbs, and depicts change rather than accomplishment, which seems more reflective of the actual situation.

        In which I foam at the mouth a bit

נדמה לי שכולם יכולים להסכים שיש שוני בתפקוד, אבל זה לא בהכרח אומר שיש שיפור או התפתחות.

להתמקד … וגם להתפזר


סם אנדרסון, ב-New York Magazine כותב הגנה משכנעת מאד למולטי-טסקינג. הוא מצטט רופאים וחוקרים שמשוכנעים שאין דבר כזה, ושהנסיון להתמקד ביותר מדבר אחד ברגע נתון נועד לכשלון, אבל הוא גם מראה שיש חיוב בהסח הדעת.

Focus is a paradox—it has distraction built into it. The two are symbiotic; they’re the systole and diastole of consciousness. Attention comes from the Latin “to stretch out” or “reach toward,” distraction from “to pull apart.” We need both. In their extreme forms, focus and attention may even circle back around and bleed into one other.

        In Defense of Distraction

אנדרסון כותב שאנחנו זקוקים גם למיקוד וגם לפיזור. ואנחנו גם זקוקים למישהו שהיה מוכן להגיד את הדברים האלה.
css.php